עם חגיגות המאה לאם הקבוצות

עם חגיגות המאה לאם הקבוצות

שמחת תוגה
על בית שחרב…

לאילמים דמינו
איש חדרי ליבו
עליו אטם

ורק בלילות בהירים
אולי
עוד רוקם כרמל לעמק
אגדה מהסלעים
מלחש שפעם …

כאן ממש הצניעו לכת

ענקים תמימים…

משתף אתכם

אחרי שצפיתי בתמונות מהוועידה של הקבוץ המאוחד ביגור בשנת 1946,
התעוררה בי סקרנות רבה לדעת מה נאמר שם.מה חידשו צביה לובטקין ובעלה אנטק בדווחם על קורות יהדות פולין במהלך מלחמת העולם השנייה .
השגתי את הספר שאמור לתמצת את הדברים שאמרה צביה (למעשה אין זה אפילו ספרון … בקושי חוברת דקה) והשפה הפשוטה של צביה – מצמררת.
בלעתי את הכול בנשימה אחת.
אכן קשה להאמין שכך היו הדברים. שיהודים שלחו יד באחיהם בתקווה שבאופן זה יצילו את עורם. שההנהגה היהודית בגטו קראה למורדים "לחדול מרעיון המרי" פן חלילה ירגיזו את הגרמנים וימיטו אסון גדול על שארית אוכלוסיית הגטו. זאת כבר אחרי ששני שליש ממכונסי גטו וארשה … הושמדו.
קשה להאמין שאחרי כל החוויות הנוראיות שחוו, יימצא להם (לניצולים) כוח להמשיך ולהיאבק כאן בארץ כנגד הבריטים , כנגד הערבים… ובעיקר הכוח להמשיך לחיות ביומיום הישראלי נוכח יחסם המזלזל של בני הארץ…
.אם אתבקש פעם לדרג את הספרים שריגשו אותי יותר מכל . תהיה עדות זו ("אחרונים על החומה") בספרון הדק… והצנוע… המרגשת מכולם.
ואם רק לשבריר שנייה… נניח שאני מנהיג כיום את ישראל… הייתי ממהר לכרוע ברך בפני שרידי הניצולים ומבקש בשם כל הדורות את סליחתם על שמשכנו כתפיים וגבה לבבנו ובעיקר על שלעגנו להם… כן, דווקא בשעה שייחלו מאיתנו לחיבוק אוהב …
מה קרה כאן בעצם? ממה נבעה ההתנכרות והדחיה?
גם אם יש הסברים רציונאליים לתהליך הזה , מעדיף שלא לפרוס אותם כעת ולהותיר את השאלה פתוחה וזועקת…

נחמיה

שנא לאבד חלום באמצע

"זה בשבילך נחום !" רטנה חמדה והניחה את השפופרת על ראשו.
"כן מי זה ?" שאל בצרידות והתאמץ להתעורר.
"נחום זה מחמוד" אמרה והדליקה את האור
"תגידי לו שיחפש תחברים שלו! שאני ישן." לפתע קפץ בבהלה
"מה קרה מחמוד ?הודיעו לך שהצינור החדש נוזל?!"
"לא יודע נחום , רק רציתי לשאול אותך משהו…"
"מחמוד עכשיו עוד לא שש בבוקר!קרה משהו? זה משהו שלא יכול לחכות ?"
"תגיד נחום ,הדיירת הזאת שעל יד המחסן כלים שלנו…?"
"נו? כן?הבחורה הצעירה הזאת , אז מה איתה? כן מחמוד , מה קרה לה? סתימה? הצפה? מה?!"
"לא כלום ,רק עכשיו כשניקיתי את השביל כמו שאמרת לי, אז היא באה אלי ושאלה אם יש לי אש"
"זה מה שיש לך לשאול אותי חמודי שלי? נו כן? אז נתת לה גפרורים, בשביל זה אתה מעיר אותי ?תגיד, אתה נורמאלי?"
"לא נחום אל תתרגז אבל לא היו לי גפרורים עליי"
"אז בשביל מה אתה מצלצל? מה הבעיה שלך?!"
"זהו שלא ידעתי מה לעשות . אמרת לי שלא להחליט שום דבר לבד שאם צריך אז שאתקשר אפילו באמצע הלילה, שבשביל זה אתה קיים, נכון?"
"טוב בסדר.מה להחליט? מחמוד מה הבעיה כאן? מאיפה למצוא לה גפרורים?"
לא! יש לנו גפרורים במחסן, זה לא בעיה , רק שהיא באה אלי בזמן שניקיתי תשביל והיא הייתה רק בתחתונים, תמבין נחום?"
"רק בתחתונים? מה זאת אומרת ? תחתונים?! ככה הלכה על השביל?"
"לא ככה קוראים לזה אצלכם? למה שלובשים מתחת למכנסיים?"
"אז מה היא עשתה אחרי שלא נתת לה גפרורים?"
"היא אמרה שלא חשוב וחזרה לדירה שלה ורציתי להגיד לך שאצלנו אסור לאישה ללכת ככה… אז שאולי אני אנקה תשביל בזמן אחר ולא בבוקר?…"
"תגיד לו שלא יצלצל אליך יותר בשעה כזאת בגלל שאין לו גפרורים או תחתונים!התערבה חמדה
"ותגיד לו שאקנה לו היום חדשים רק תעביר לי את המידה שלו, כן?" .
"חמדה זה לא התחתונים… תעשי לי טובה ותכבי תאור "
הושיט לה את השפופרת ועצם עיניו. משך את השמיכה מעל לראשו,וניסה להציל את החלום… שב לנהוג באוטובוס… ונזכר בירידה שבכלל אין לו רשיון לאוטובוס…כמה שנא לאבד חלום…ועוד ככה… עם כל הנוסעים באמצע הדרך…

יגור ויאנוש קורצ'אק?

יאנוש קורצ'אק – ויגור ?

מי מבני יגור, לא שמע על יאנוש קורצ'אק ?
המחנך היהודי בעל השם העולמי שערך את מגילת זכויות הילד ? שכתב את המלך מתיא הראשון ואת את יותם הקוסם ועוד הרבה ספרי ילדים שתורגמו כמעט לכל השפות שבעולם?
הגיבור יאנוש קורצ'אק שצעד בגטו ווארשה , בראש חניכיו אל תחנת הרכבת שהובילה אותם לטרבלינקה? שסירב בבוז לקבל הצעת הגרמנים שיפרוש ויציל את חיו?
אבל מי מאיתנו גם יודע שביקר פעמיים בארץ (ב- 1934 וב – 1936 ) ושהה בקיבוץ עין חרוד?
שביומן יגור מ- 3.8.36 (שמצוי בארכיון יגור) אנו קוראים ש"עסקן פדגוגי ידוע מפולין מתארח אצלנו היום. בערב ירצה בשאלות חינוך.ההרצאה תתקיים ברוסית ותתורגם לעברית?"…
נו טוב… אולי דווקא כן ידענו? אבל …
אבל שייקום מי שידע שקורצ'אק רצה בשנת 1938 להשתקע בארץ ושקיבוץ יגור היווה עבורו
יעד מועדף? !

על מנת להוכיח שאכן כך היה , עלי להקדים ולהבהיר שמראשית דרכו של קורצ'אק כמחנך, הייתה לו שותפה פעילה לעשייה החינוכית ששמה היה סטפניה וילנצ'סקה , או בקיצור – סטפה.
הם ניהלו ביחד את בית היתומים היהודיים (1912 – 1942 ) שברחוב קרוחמאלנה בווארשה.
הוא כמנהל ייצוגי וכרופא ילדים ואילו היא כמנהלת בפועל.
תקצר כאן היריעה מלפרוס את כל פעלם במשך למעלה משלושים שנות עשייה חינוכית ורק נציין שמערכת היחסים ביניהם(שניהם רווקים) לא דמתה לזו השורה בין בני זוג . שררה בינם הרבה הערכה הדדית , חיבה , דאגה , וכמובן שיתוף פעולה , אבל אלה הזכירו (מעדויות של אנשים שהכירו אותם) יחסים שדומים דווקא לאלה שבין אם דואגת לבנה המתבגר.
שוב, מפאת מגבלות המקום, לא ניתן להרחיב ולהביא ראיות אך לכל מי שיחפץ ללמוד על כך , מצויים מסמכים מתועדים (מכתבים , עדויות של אנשים שעבדו איתם וכ"ו)שמחזקים את ההערכה הזו.
סטפה שביקרה בעין חרוד (1932 , 1936) עלתה לארץ במרץ 1938 מתוך כוונה להשתקע כאן.
באוסף המכתבים שנכתבו בינה לבין ידידתה וחניכתה פיגה ליבשיץ – ביבר ז"ל(חברת עין חרוד) ושנשמרו בארכיון עין חרוד מאוחד, מצוי מכתב (שהקפיץ אותי לתקרה)
הוא לא נושא תאריך אבל כנראה נשלח זמן קצר לפני עלייתה של סטפה לארץ. הנה הקטע הרלוונטי ליגור (תרגום מפולנית לעברית של חווקה ולצ'ר ז"ל – אוצרת הארכיון בעין חרוד).
מופיעות הערות שלי בגוף הטכסט בסוגריים ובצירוף – נ.ה:

… הדוקטור (כך נהגה סטפה לכנות את קורצ'אק– נ.ה ) עוד מהסס בקשר לנסיעה . אם כן אז ביולי או בספטמבר . צריכים להזמין אותו מיגור , כי אם לא מושכים אותו שומרים . (מתכוונת שתנועת השומר כבר מנסה לעשות זאת ולפי ההמשך היה צריך להיות כתוב: "כי הם לא מושכים אותו…השומרים"- נ.ה)
אני אומרת לך את זה בסתר. הוא קיבל מכתב עם הזמנה לכרכור. את יודעת כמה הוא חשדן, הוא חושב שאולי אתם (התנועה הקיבוצית – נ.ה) לא רוצים אותו, כי לא כותבים. וזה אומר שכדאי להכיר את האירגון של השומרים , כי שם מזמינים אותו. אולי שפרוני או עדה מיגור (עדה יגורי בהדגשה שלי – נ.ה) יכתבו, אפילו דרכי , "שמעו ממני שהוא מתכוון לנסוע ולכן מבקשים וכ"ו " הוא מפחד מגשר ובית אלפא – וזה נכון. הכי מתאימה יגור – נכון ?

כידוע קורצ'אק נשאר בוארשה . גם סטפה חזרה לשם באפריל 1939 (אחרי שלושעשרה חודש בעין חרוד) . יש סבורים שנענתה להפצרתו של קורצ'אק בשל הרעת התנאים (אנטישמיות גוברת ומצוקה כלכלית) אבל לא מצאתי לכך סימוכין של ממש . מעידך , ידוע שבשש השנים שקדמו לעלייתה כבר לא ניהלה את בית היתומים אלא שימשה כמפקחת ארצית על פנימיות לילדים שבחסות ארגון יהודי כלל ארצי. לכן גוברת בי הסברה ששובה לוארשה נעשה כדי להסדיר את עלייתו של קורצ'אק עצמו לארץ ולא כדיי לשוב ולנהל את בית היתומים. מהיכרותה אותו העריכה שיש לדרבן אותו ולסייע לו בהסדרת כל הפרוצדורות שכרוכות בשנוי הגדול בחיו – העליה לישראל. באחד ממכתביה האחרונים (כבר אחרי הפלישה הגרמנית) היא כותבת לחברה בארץ שברגע זה מקומה עם הילדים בווארשה ולא במקום אחר, ומכאן המסקנה המתבקשת, שלא ירדה מן הארץ אלא ששבה לשם לתקופה קצרה ונלכדה שם. בעיקר בשל צו מצפונה .

במכתבים של קורצ'אק לידידו בארץ, עוד לפני פרוץ המלחמה, הוא מתאר את הקשיים הצפויים לו לכשיעלה. הוא מטיל ספק אם לא איחר כבר את הרכבת, שכן משבר אבדן המולדת (פולין) ותרבותה והסתגלות למולדת חדשה מהווה משבר שגם צעירים מתקשים להתמודד מולו…יתכן שספקות אלה הביאו לדחיית עלייתו והביאו עליו את אחריתו המרה.

חמישה חודשים בלבד אחר שובה של סטפה לוארשה, פולשים הגרמנים לפולין … וההמשך ידוע.
שניהם מתמסרים לקיום בית היתומים בתנאים קשים ביותר(מנובמבר 1940 הם בתוך הגיטו הקטן ) ומספר הילדים מוכפל (מעל מאתיים) על אף התמותה מרעב וממחלות . ב – חמישי לאוגוסט 1942 – ביום החמישעשר לחיסול סופי של "הגטו הקטן"נשלחים ילדי בית היתומים להשמדה בטרבלינקה .
אנשים שצפו במצעד הנורא הזה, שהסתיים ברחבה הגדולה שליד תחנת הרכבת, העידו שהילדים נראו מסודרים , נקיים ומסורקים , כאילו התכוננו לטיול שנתי וכאילו לא הבחינו בערימות הגוויות שבדרכם ,כאילו לא שמעו את נביחות הכלבים וצרחות הקלגסים. קורצ'אק הלך בראש טור הבנים כשהוא נושא את דגל בית היתומים ואילו סטפה בראש קבוצת הבנות. איתם צעדו גם שמונת העובדים הנוספים של המוסד.

הנה , הבאתי לכם (על קצה בוהן רגל אחת) את סיפורם של יאנוש קורצ'אק ועוזרתו סטפה, והקשר שלהם ליגור. אבל לא אוכל לסיים מבלי להזכיר עוד קשר סמוי שהיה בינם לבין יגור…
חברת יגור בתיה גוטהלף הזכורה לנו לטוב, עבדה כמחנכת בבית היתומים היהודי שברחוב קרוחמאלנה בתחילת שנות העשרים . היה זה בהסדר לסטודנטים יהודיים שלמדו חינוך ועבדו במקביל בבית היתומים(מה שכונה ה"בורסה") וכך זכתה בתיה להדרכה צמודה(בעיקר מסטפה) ותנאי מחיה תמורת עבודתה . בשל צניעותה הרבה(שאפיינה את דור הורינו)לא התפארה בתיה בעובדה זו … למרות שבהחלט הייתה ראויה להתגאות בה.

…………………………………..

הסתמכתי בכתבי שורות אלו על כתבים של : האמן יצחק בלפר – חניכם של סטפה וקורצ'אק, על ספרה של ד"ר רונית פלוטניק- "האשה שמאחורי קורצ'אק". ספרה של החוקרת טלי שנר :"המלך מתיא בארץ ישראל – מסע בעקבות קורצ'אק בארץ התקווה" . על מאמרו של ד"ר משה שנר – "ארץ התקווה – עיון מחודש בשאלת ארץ ישראל בעיני רוחו של יאנוש קורצ'אק". על מסמכים המתועדים בארכיון עין חרוד. ועל שני ספרי המחקר "איש יהודי מפולין-חיו ופועלו של יאנוש קורצ'אק, ויאנוש קורצ'אק – חיים למופת" שנכתבו שניהם על ידי יצחק פרליס … שנמנה על עמודי התווך של יגור… והנה תם ולא נשלם לו סיפור המעגל.

נחמיה הר- פלד
בן יגור

כל האמת כולה

כשהגענו לכיתה ג'.  בישרה לנו חנה יום אחד בזמן ארוחת הצהריים . שהיום אחרי המקלחת במקום למנוחת צהריים כמו תמיד, נלך לבדיקות אצל רופא השיניים.

כשישבנו במרפאה החדשה (כיום בת שישים בערך) מול דלתו של רופא השיניים ,ייחלנו שניקרא אחרונים כדי שנפסיד את "מנוחת הצהריים"…

כשהגיע תורי לשכב על הכסא הבטתי מהופנט בד"ר אולמן.  "מה יומר למראה שיניי העקומות?" .

הוא הביט בחטף לתוך פי הפעור. ציווה עלי כמה פעמים לסגור ולפתוח…ולבסוף ספק קבע ספק נהם : "עדיין מוצץ מה?!"

השקעתי ראשי בין כתפיי והתכווצתי לקראת גזר הדין.

"פלטה"  רטן וסימן לי לרדת ולצאת.

הספקתי עוד לשמוע אותו מסביר לחנה ש :"אם הפלטה הוא כבר יפסיק למצוץ את האצבע"

לשבוע שאחרי, הוזמנו רק אלה שנועדו לפלטה.

בדרכנו הפעם למרפאת השיניים החלה מסתמנת בינינו מעין תחרות של: "מי יגיע אחרון".

חנה הבחינה בכך ואיימה שמי שלא יזדרז ישלח מיד חזרה  לישון.

זה לא נשמע לנו כאיום רציני, כי איך יתכן שנקבל פלטה בלי לבוא קודם לרופא השיניים?…

כבר בשלב החדרת הגבס לתוך הפה לשם יצירת המתווה לפלטה, קוננה השיננית באוזני חנה ובאוזני ד"ר אולמן שהפלטה עולה חמישים לירות! ממש הון תועפות במושגים של אז כשתקציב השנתי של אבא ואמא שלי הסתכם בפחות. כשהד"ר הצמיד לי לחך את הגבס הגיבה הבטן שלי בהתכווצות עזה וכמעט הקאתי. הוא הורה לי  להירגע והידק עוד יותר את לחץ  אגודלו כלפי מעלה.

בדרכנו חזרה לבית הילדים בעוד חנה ממתינה במרפאה  עם שני המטופלים האחרונים, החלטנו (ראובן גל ואני) שיש צורך דחוף בניקוי בריכת דגי הזהב ושחייבים להתחיל בכך מיד ועכשיו, כי אם לא אנחנו אז מי ומתיי?

כשחנה הגיעה לא הבחנו בה  כי היינו שקועים עד הברכיים במי הבריכה מנסים לדלות את הלכלוך הרב שהצטבר שם.

היא ממש כעסה ואמרה שזה מאד חמור מה שעשינו ושעוד יבוא יום שנצטער על כך כי כשנרצה לישון בצהריים לא נוכל… שכן אז כבר נהיה גדולים ונצטרך לעבוד במקום לישון…

לא העזנו להסביר לה את  המצוקה של דגי הזהב…

בסוף היינו ארבעה שזכו לקבל פלטות.  שוב שמענו כמה הן יקרות  ושאם לא נקפיד להרכיב אותן ברציפות אוי ואבוי מה שיקרה לשיניים שלנו.

למי שלא התנסה, החיסרון העיקרי בפלטה אלו הברזלים שאמורים לישר את השיניים. הבעיה איתם שהם דוקרים ולפעמים אפילו שורטים ולפעמים ממש עלולים לקרוע את כיס המכנסיים.

לכן המקום המועדף זה לא בכיס, אלא במגירה של הספרים והמחברות למשל. אלא מה? שאמא, מאד דאגה לעתיד השיניים שלי ולכן בכל ערב דרשה שאפתח את הפה ואראה לה את הפלטה . לכן נאלצתי בערבים לשאת אותה בכל זאת בכיס, כך שתהיה לי אפשרות לשליפה זריזה  וישר לפה.

אבל… כפי שכבר ציינתי, הברזלים היו לפעמים נתפסים בבד הכיס וכמעט שהסתבכתי עם אמא בגללם.

בפעם הראשונה שאבדה לי הפלטה,  כל היום דאגתי. חששתי מהרגע שהיא תבקש לוודא שהיא בפי. רקמתי לעצמי סיפוריי כיסוי  ש"בשיעור התעמלות… כשהתגלגלנו על הדשא… פתאום היא כלומר, הפלטה …נפלה לי וזהו"…אבל חששתי שתתעקש שנלך לחפש אותה בדשא כי הרי עלתה חמישים לירות !…וזה המון כסף!  בחנתי אפשרות אחרת. ש"שמתי אותה על השולחן בזמן האוכל ושאולי התורנים זרקו אותה לפח לא בכוונה" …אבל זה נראה לי אכזרי מדיי כלפי אמא .בקיצור… כמה שלא חשבתי על סיפור טוב יותר, כך הם נראו לי פחות אמינים.  לכן החלטתי באומץ להימנע מבדיות ולנסות דרך פשוטה וישרה.

שבכניסתי בערב לחדר והיא שאלה לשלומי ואם יש לי משהו חשוב לספר לה, התחלתי לדבר במבטא כזה עילג כאילו הפלטה בפי.

היא נעצה בי את המבט הכעסני שלה ואמרה לי בצרפתית (שזה כבר בישר רעות) "שאף פעם אל אעשה הצגות כאלה כי אמא תמיד מרגישה מתיי לא אומרים לה את אמת"

פרשה את כף ידה לפניי ו…הפלטה הייתה מונחת שם כמו סרטן נחלים שעדיין לא החליט לאן לברוח.

"יש לך מזל שהיום בעבודה, זה היה תורי לבדוק את הכיסים במכנסיים של הילדים לפני שגיהצנו אותם  במעגלה. רק תחשוב מה היה קורה אם היינו מגהצים אותה? מאיפה היה לקיבוץ כסף לפלטה חדשה?"

דרשה שמיד ארכיב את הפלטה  ושאסתכל לה ישר בעיניים ושאבטיח שלעולם זה לא יקרה לי יותר.

טוב, אז הבטתי והבטחתי… כי מה יכולתי לעשות?…

למחרת , בשבת בבוקר , קברתי אותה בין המצבות שבבית הקברות הישן. כולם חיפשו אותה במשך כשבוע בכל פינה אפשרית במשק. אפילו תלו מודעה על לוח המודעות  בכניסה לחדר האוכל הגדול ש "מי שמצא פלטה ימסור אותה למרפאת השיניים". חנה העלתה את האפשרות שאולי השלכתי אותה לבריכת דגי הזהב ודרשה ממני להודות שכך עשיתי. אולי השתיקה שלי  הזכירה לה את דגי הזהב? . אמא מצידה איימה שבמשך שלוש שנים הם יחזירו למזכירות המשק את חמישים הלירות שעלתה  הפלטה ואת הכסף יורידו לי מהתקציב השנתי שלי ושאשכח ממתנות.

ערב אחד הבחנתי לתדהמתי שמיצו (החתולה שלי) משחקת לה על השביל בפלטה כשהיא בתפקיד החתול והפלטה בתור העכבר.

כן, בית הקברות הישן היה ממש ליד הצריף של הוריי וגם מיצו מאד אהבה לשחק שם.

מיד הבנתי שלא נהגתי כשורה . חפרתי בור ממש עמוק בין שתי מצבות. הנחתי בו את הפלטה והידקתי בנעלי את הקרקע. אחר קפיצות הידוק ממושכות, הנחתי על התלולית  פח חלוד כדי שמיצו וכל האחרים… יפסיקו כבר לנהל לי את החיים…

ובאשר לשאלת העקמומיות הצפויה לשיניי?… שאלה  שאולי מסקרנת כמה מקוראיי…ובכן, הם מוזמנים להיווכח שבחלוף כשישים שנה, הן ישרות להפליא.

ד"ר אולמן ועוזרתו טרחו וייצרו עבורי שוב ושוב בזו אחר זו ,שלוש  פלטות  חדשות. בכל פעם הזהירו אותי שזו האחרונה … ועד היום כל הארבע, עדיין מונחות להן שם בבית הקברות הישן שביגור בקבר משותף לרגלי הכרמל.

רוצה לומר שאני מודה בזאת שאני חייב לקיבוץ יגור  בערך  כמאתיים לירות…  ואולי… אם המזכירות תסכים כג'סטה מיוחדת, לוותר לי על החוב (וכמובן בתנאי שאחזיר להם בתמורה את ארבעת הפלטות)… נוכל לשכוח מכל העניין?

ואז אולי גם  אמא תסלח לי?

הצוללת שהייתה ולא נבראה

סיפורי מתחיל הפעם , בשנת אלף תשע מאות שישים ושתיים, אולי שישים ושלוש, ביום שישי אחר הצהרים על שובר הגלים הצבאי בנמל חיפה. אני בשרות סדיר בחיל הים. ממהר למקלחת שבמגורים וחושש שלא אספיק לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה. אין איש מלבדי על השובר , התעכבתי בגלל תקלה במנוע הספינה ואני נראה כסמבו שטבל בשמן השרוף של המכונה. חייב להספיק ולהתקלח לפני הכול.

בעודי מתכנן את הפעולות שאבצע מהר  מבלי להתעכב, הבחנתי באח"י (אניית חיל הים) נוגה או כפי שקראנו לה בחיבה "אחותי נוגה" כשהיא מתמרנת כניסה לנמל. הייתה זאת אנייה מוזרה שנבנתה במיוחד ללוות שיירות באוקיאנוס הצפוני במלחמת העולם השנייה. החרטום שלה תוכנן לשבור קרחונים ובהעדר קרח באזורנו , נאלצה להסתפק במטלות אחרות , כגון צייד צוללות ליווי ספינות טורפדו , ושאר "סתימת פקקים" שהשתיקה עדיין יפה להם. שני חברים שלי,עוד מבית הספר הימי שרתו עליה כמכונאים וידעתי שהם חוזרים מהפלגה לאיי יוון.

כל הפלגה לחו"ל של כלי שייט בחיל הים היה אירוע שהצוות היה מתכונן ונערך לקראתו כמה שבועות מראש. מיד אם פרסום דבר ההפלגה היה כל איש צוות  פותח במסע איסוף כספים מהמשפחה  .  לכל אחד ברשימת המפליגים הוקצע סכום גג של שלוש מאות דולר. כל דולר היה שווה שלוש לירות. באותם ימים אחזקת כסף זר חיבה קבלת אייתר מיוחד מהרשויות.

לי אישית לא  הייתה  כלל בעיה בגיוס הלירות מהמשפחה , משום שכל המשפחה שלי כללה אבא אחד שסבל מ"תזרים שלילי קבוע בבנק". כשהייתי ממלא את הטופס בקשה להמרת הלירות בדולרים כבר היו נצמדים אלי "טובי ידידי" כדי לעזור לי להשלים את החסר עד לתקרת המכסה . כשיצאתי מהשלם עם שלוש מאות הדולר בידי. הם היו עטים עלי וחוטפים את חלקם. תמיד המום מחדש לגלות שבעצם נותרתי עם דולרים בודדים.

בימים ההם , המצרך המבוקש ביותר בארץ היו מגהצי האדים. מחירם בחנויות היה פי חמישה ויותר ממחירם בקפריסין למשל. אותו דבר לגבי הרדיו טרנזיסטורים. בעלי החנויות בקפריסין ידעו שהופעת כלי שייט ישראלי באופק , מבשרת אפשרות לחגיגת מכירות גדולה. נותר להם רק להתפלל שנכנס לנמל שלהם ולא לנמל שכן.

מפקדי הספינות הזהירו תמיד בפקודת יום מיוחדת  שכל סחורה מוברחת שתמצא בספינה תוחרם והמבריח ייענש. אף אחד לא התייחס לפקודות האלה ברצינות , בעיקר לא המפקדים שכתבו אותן.

לכן ידעתי שהשיפולים של הנוגה עמוסים , במגהצים ובטרנזיסטורים ושכבר ביום ראשון הקרוב יגיעו ל"שוק הימאים" בעיר התחתית בחיפה. איך יעשו את הדרך לשם ? לא אוכל לפרט כאן , בשל המחויבות שלי לשמירת סודות גלויים. כבר ציינתי ש"יד לפה" זה המוטו שלי?.

כמעט כבר הגעתי לשורש שובר הגלים כשראיתי לפתע מעין צינור  שמזדקר בין הגלים. התנועה המהירה שלו כשהוא חותך את המים הבהירה לי מיד שזה פריסקופ של צוללת.  מסכנים חשבתי לעצמי , החברה האלה יעבירו את השבת בתרגול "סריקת חוף" משעממת. מתוך סקרנות של רגע הסתובבתי לאחור לראות באיזה משתי הצוללות הפעילות מדובר. לא האמנתי למראה עיניי שתי הצוללות עגנו להן בשלווה ליד הרציף.

"צוללת אויב ! " שמעתי בראשי את הקריאה , ופרצתי בריצה לכוון המפקדה של הבסיס. התפרצתי מתנשף למשרד המפקד התורן וצעקתי לעברו " יש צוללת ליד השובר , ראיתי פריסקופ"  הרב סרן שכנראה היה שקוע בתכנון השבת המשעממת שמתחילה עוד מאט , התקשה להבין למה אני מתכוון והחל לברר מי אני , מה אני רוצה  , ולמה זה מגיע לו. אחר שהבין ביקש שאמתין בחוץ , ושמעתי אותו מורה לסמל התורן לגשת לשובר ולדווח לו מה קורה. אמנם חשתי בצער שמתחיל לחלחל בי בגלל האוטובוס האחרון , אבל ידעתי שעלי להזניח כעת את בעיותיי הפרטיות. ראיתי חייל שבא בריצה מכיוון שער הבסיס ושמעתי אותו מדווח שלשער הגיעו כמה מתרחצים  מהחוף השקט (חוף רחצה בבת גלים שסמוך לבסיס) ומדווחים על פריסקופ של צוללת.

נשמתי לרווחה , "הנה זו כבר לא הזיה שלי בלבד". מיד נשמעה צפירת האזעקה לעמדות קרב והתחילה פאניקה אמיתית. חיילים רצו לכל עבר. שקלתי אם עלי לרוץ לספינה ולהתניע מנועים , למה נזכרתי בפרל  הרבור ? הבחנתי במפקד התורן יוצא בהול מפתח המשרד , שאלתי אותו מה לעשות. הוא השיב "תתחפף לי מהעיניים!" ורץ למשרד קצין המבצעים.

מה יכולתי לעשות ? אולי כעס עלי שהרסתי לא את התורנות. לא נעלבתי מ "התתחפף" שלו , אבל נזכרתי במקלחת. " כשיצאתי מהמקלחת שמעתי התפוצצויות מכיוון הים. ראיתי את "אחותי נוגה" מבצעת סריקת תקיפה נגד צוללת. טוב חשבתי  "אורי ונתן חברי , לא חלמו שיטביעו היום צוללת אויב". .באוטובוס דמיינתי איך אקבל את האות המיוחד שיעניק מפקד החיל ואולי הרמטכ"ל בעצמו לי ולצוות של הנוגה. אולי חלמתי אבל אני זוכר ששמעתי את הרמטכ"ל שואל את השליש שלו מי היה זה שגילה את הצוללת ? התחלתי להסתבך כשהתנפלו עלי העיתונאים."בסך הכול  רציתי להספיק לאוטובוס! באמת שלא מגיע לי שום ציון לשבח. במשך כל השבת התקשיתי לשמור את הסוד מאבא שלי .  "יד לפה" שיננתי את המנטרה .  הקשבתי לחדשות ששודרו  שלוש פעמים ביום  ולא נאמר דבר בעניין הקרב במפרץ חיפה.

ביום ראשון, כשחזרתי, "אחותי נוגה" לא עגנה ברציף הקבוע שלה.  "אולי הם עדיין עסוקים במרדף?" "שמעת מה קרה לנוגה?" שאל הזקיף  את כל מי שחזר מחופשת השבת "היא פיצצה לעצמה את הירכתיים. כמעט טבעה , בקושי גררו אותה לנמל הקישון. אתמול העלו אותה על המבדוק במספנת הקישון " וכאן פתח בהרצאה מפורטת על הצוללת שהופיעה מול שובר הגלים , שהנוגה הייתה בסביבה… כך שתוך זמן קצר היא הצליחה ליצור קשר גילוי באמצעות הסונאר(מכשיר הדופלר) זרקה פצצות עומק באזור המצאות הצוללת. וכאן נעצר כי לא ידע מה מקור התקלה ולמה הנוגה נפגעה מהדף הפצצות של עצמה. הובאה השערה בין המומחים והמבינים ליד כבש הספינה שכנראה לא הספיקו מרוב חיפזון לכוון את מרעום הפיצוץ להפעלה בעומק הרצוי ולכן הפיצוץ היה בעומק  אפס.

כך או כך, הנוגה חזרה לשירות פעיל רק אחר כמה שבועות. כשכבר עגנה במקומה הקבוע קרוב לרציף שלנו , הלכתי לבקר את החברים.  הם נראו עדיין שפופים מוראלית ולא ששו לדבר על המקרה. ישבנו בחדר האוכל שנפגע קשות מהפיצוץ ותוקן. תחקרתי אותם על מידת הנזק וכיצד התגברו על המים שפרצו למדורים. הם תיארו את הפעולות שביצעו לשאיבת המים והתעכבו במיוחד על תאור עוגמת הנפש שלהם. "מילא שכבר הפסדנו את השבת בבית" גנח אורי  "אבל אתה יודע איזה נזק נגרם לקרטונים עם המגהצים וכל השאר? "  הכל הוצף מי ים , הכל הלך פרש. "  אני מת לדעת מי האידיוט שהמציא את הצוללת הזאת אמר נתן הייתי כבר מראה לו מה זה. . . " רגע  מה זאת אומרת , אתם רוצים להגיד לי שלא הייתה בכלל צוללת? " אם לא הייתה , למה השלכתם פצצות עומק מחומשות , הרי בטח היה לכם מגע גילוי , לא ?"

"איזה מגע ואיזה באטיח " הרי בכל התרגילים הם (מפעילי הסונר) יוצרים קשר  מגע עם צוללת גם כשאין בכלל צוללת , בחייך אתה לא מבין שמישהו במפקדה רצה סתם לטרטר אותנו? דווקא כשאנחנו חוזרים מחו"ל, כשכל כך ממהרים הביתה , אז המציאו לנו צוללת"

שמע! התפרצה מתוכי צעקה , אני ראיתי במו עיני את הפריסקופ של הצוללת" ולא רק אני  גם מתרחצים בחוף השקט ראו" לרגע השתרר שקט בחדר האוכל. כל הצוות התורן שנוכח במקום , כולם הסתכלו עלי. נתן או כפי שכיננו אותו "יד הנפץ" הניח עלי את הכף שלו ואמר לי בחיוך " שמע נחמיה אתה רוצה שיעשו ממך כאן נקניק ? למה לך לפתוח לאנשים את הפצעים? "  "בסדר נכון אתה צודק" מיהרתי להשיב כנראה בהשפעת הנקניק  "אבל רק רציתי שתדעו שכן הייתה צוללת" התעקשתי כמו גבר.   אורי נעמד לידי והכריז בקול רם, "לידיעת כולם כאן, אני מאמין לנחמיה שהוא לא סתם ממציא .עלינו להשלים עם העובדה שהייתה צוללת וכעת היא כנראה שוכבת על קרקעית המפרץ ,מכוסה בערימה גדולה של מגהצי אדים." מי שרוצה לקבל חזרה סחורה שאבדה שהרשם על גוש הקרח שבחדר הקירור של האוניה".

זיוה ומשה מחפשים נואשות נושא לסיפור

"מחר יש פגישה עם שדמית . שלחת לה כבר סיפור ?" לחשה  זיוה למשה כשישבו בחדר ההמתנה של הרופא.

"לא אין לי על מה לכתוב"

זיוה שלפה מתיקה מחברת ועט

"לא התכוונתי שאין לי במה לכתוב . אין לי בראש נושא ראוי לכתיבה – עמלנית שכמותך"

"למה לא עוד משהו מהקיבוץ? שדמית מאד אוהבת את זיכרונות הילדות שלך משם"

" כן יכול להיות אבל כבר ספרתי הכול, דיי הקיבוץ נגמר לי!"

" משה , אחרי מי אנחנו ? אתה שם לב לתור שלנו?"

"כן יש עוד שלושה לפנינו , הקדמנו מדיי…"

" נו אז תגרד עוד משהו מהקיבוץ , הרי לא תשב כאן כל הזמן משועמם …על החבר שלכם שנפל מהצוק בטיול השנתי ושבר את הרגל כבר כתבת?"

"לא וגם לא אכתוב , מה כבר אפשר לספר ?שאריק השויצר החליק, נפל, צרח מכאבים? שמאירקה ושושנקה קיבעו לו את הרגל עם כפייה ועשינו אלונקה מתרמילי גב ..? באמת זיוה מה מעניין כאן? איפה הקונפליקט? מה כאן הבעיה שאיתה מתמודדים? סחבנו אותו עד הכביש הראשי ושם עצר לנו טנדר שלקח אותו לבית החולים בעפולה . חזרנו בחזרה לנחל חרוד  והמשכנו בטיול. בסדר? אז מזה את רוצה שאכתוב סיפור? את מי זה יכול לעניין?"

"אז אולי על המטפלת שהתעללה בכם בגן הילדים?"

"את יודעת שאת אוצר בלום? זוכרת הכול סלקטיבית. הרי כבר כתבתי על המרשעת ההיא ואפילו ניסיתי להגן עליה , להסביר שבכלל לא רצתה לעבוד בגן הילדים אלא רצתה במשתלה אבל שם לא רצו אותה … לא זוכרת ששדמית העירה לי שמשתלה לא כותבים בטת? שהתנצלת בפני הקבוצה שאני דיסלקטי? שיכול לכתוב את אותה המילה בשגיאות שונות? פעמיים באותה שורה ושזו לא אשמתי – שזה אצלי כמו מום מלידה?"

"בסדר משה , אמרתי לך שאתה דיסגרפי  ולא דיסלקטי .זה בכלל לא אותו דבר. אולי תכתוב על האימא החורגת שהייתה לך? על הסבלים שהביאה ? שהכו אותך ואיך ברחת מהם והזעקת את אבא שלך?"

"באמת זיוה את מגזימה ! הם לא הכו אותי , רק לא נתנו לי לצאת עד שגמרו להעמיס את כל הרהיטים. אולי כדאי שאדפיס לך חוברת של כל מה שכבר כתבתי? מה אני בכלל בעינייך איזו פרה חולבת סיפורים שנותנים לה דלי והסיפורים  נוזלים מעצמם?"

"טוב שהזכרת פרה משה, נזכרתי בוולוולה.  זה שהקדיש את כול חיו לפרים.עליו לא כתבת ואל תגיד שזה לא סיפור ושלא צריך לכתוב אותו "

משה הביט באשתו וכווץ שפתיו.

"טוב בסדר זיוה. האמת שניסיתי יותר מפעם לכתוב על וולוולה  אבל זה לא הלך .  את מבינה  שקשה לכתוב על אחד שתקן וחייכן שכל מה שהיה לו בראש התחיל ונגמר בהזרעה מלכותית של עדרי הפרות בארץ? לא הייתה לו אישה ,לא ילדים , לא השתתף באירועים , אפילו לא בא לאסיפות הקיבוץ, נזיר שחושב רק על פרות ופרים. שנע בין הקיבוצים והמושבים עם מחברת עבה שבה הוא מנהל את רישום הזיווגים שלהם. מה כבר אפשר לספר עליו? שנהרג יום אחד מבעיטה של פר מיוחם כשניסה למרוח לו וזלין את יודעת איפה? שהייתה זאת לפי השמועה נקמת יחיד של פר בודד בשמם של דורות פרים לפניו, בגלל שמנע מהם אהבה חופשית? שאולי גם נעלבו וכעסו שחשף אותם לעינינו – הילדים?

"את מבינה זיוה כמה שזה לא סיפור? יגידו שאני מדמיין סיפורי זימה ועוד על בהמות. שזה לא ראוי כלל לרמת הכתיבה של הקבוצה. באמת ,אין לי מה לכתוב על וולוולה! "

" לא משה , תכתוב. זה ישמע אחרת לגמרי כששדמית תקריא, רק בשביל זה כדאי שתכתוב כדיי שהיא תקריא, אצלה זה נשמע לגמרי אחרת. הרבה יותר טוב ויפה…  מתיי תורנו לרופא ? משה! אתה בכלל משגיח על התור שלי?!"