(This story was translated by Lily, my daughter, and posted on her Blog)
"ישבתי מול הקצין הגרמני ורעדתי.רק שנינו היינו בתא.כשהרכבת נעצרה בתחנה בטור לפן הדלת נפתחה והופיע אחד מהמליציה . שמעתי צעקות בקרונות האחרים יודן הראוס. הקצין שאל בגרמנית מה קורה כאן? והמלציונר הזדקף הצדיע וביקש סליחה. אחרי שהדלת נסגרה פלט הקצין משהו כמו קללה והמשיך לקרוא בעיתון. ראיתי את החברות שלי בחוץ. התכופפתי לקשור את שרוכי הנעליים כדיי שהן לא יראו אותי …אתה מבין כמה פחדתי? מרוב פחד עשיתי פיפי בתחתונים… באמת השם שלך סמי או שזה סתם?תגיד את האמת אני לא אחת שמוסרת… "
מחמוד הביט בזקנה ורצה לשאול אותה למה לא ישבה מהתחלה עם החברות שלה אבל רק אמר "יכול להיות שאסגור לך את המים לכמה זמן כי צריך להחליף כאן את המופה . את רואה שהיא חלודה לגמרי?"
"בסדר תעשה מה שצריך , אני בטוחה שזה לא השם שלך , מה פתאום שיקראו לך סמי ?אתה נוצרי ? לא שיש לי משהו נגד הנוצרים אתה יודע ? אני עד היום מתפללת לפעמים את התפילות שלימדו אותנו במנזר, אתה מאמין שאחרי שישים שנה זה קורה לי? כל כך רציתי להיות נזירה , כשהדוד שלי בא לקחת אותי בסוף המלחמה צעקתי עליו יהודי מלוכלך … אתה מבין כמה השתגעתי?"
"זה בגלל נחום שקוראים לי סמי , הוא אומר שיש קליינטים שלא רוצים שערבי יעבוד בבית שלם אז לי לא איכפת אבל נחום בעצמו כשאנחנו לא על יד קליינטים קורא לי מחמוד שזה השם שלי, הוא גם אומר שהיהודים מקבלים עכשיו את העונש שלהם, שהם נכנסים לנעליים של הגרמנים. את בטח מבינה למה הוא אומר ככה ,יעני אולי שעכשיו גם הם אותו דבר או משהו כזה … אולי תטלפני אליו ותשאלי אותו אם להחליף את המופה שהיא חלודה? כי אם כן אז צריך להגיד לו שיביא חדשה"
הם טלפנו אלי יום אחד והודיעו לי שבאמת הייתי ברכבת הזאת' ושבגלל זה הם יתנו לי פיצויים. כי אצלם כתוב שנשלחתי ברכבת הזאת לאוושויץ . שהחלפנו רכבות בטור לפן שזאת עיר קטנה בצרפת ושמשם המשכנו לאוושויץ. אמרתי לגברת שדיברה איתי שלא ירדתי בטור לפן, ושהמשכתי עוד שתי תחנות , אמרתי לה ,סליחה גברת אבל כתבתי לכם שלא הייתי בשום מחנה ריכוז חוץ מדרונסי, וגם משם ברחתי כבר באותו היום כשהכניסו אותנו לשם. אז היא אמרה שזה לא משנה לה שאם כתוב שהייתי באוושויץ אז בטח שכחתי שהייתי. אז אתה יודע מה אמרתי לה ? שאני מבקשת שהם יתקנו את מה שכתוב שם אתה מבין ? שהיא לא תגיד לי מה היה ומה לא היה כי נכון שאני כבר לא צעירה אבל אני זוכרת כל רגע ורגע מהמלחמה ואם הנאצים לא הצליחו להכניס אותי לאוושויץ אז גם אחרי שישים שנה הם לא יכניסו. אתה יודע סמי מה זה לעמוד בתוך הבוץ עד הבטן במשך ארבעה ימים ולילות כשהכלבים שלהם מריחים שיש אנשים בבוץ אבל הם לא יכולים להיכנס? שהם יורים עלינו לתוך השיחים ואנחנו מתכופפים ומכניסים את הפנים לבוץ. העור של הרגליים נהייה אדום כמו מאש. הרבה זמן אחר כך עוד היו לי פצעים על הרגליים שלא עברו. הצרפתים לא רצו לתת לי פיצויים. אמרו שנולדתי בפולניה לפני המלחמה אז שאני לא הייתי צרפתייה בזמן המלחמה .אבל אתה יודע שאני הייתי ברזיסטונס שפיצצתי עם ז'ק הקטן רכבת של הגרמנים? שאני ברחתי אבל ז'ק רץ לחפש בקרונות נשק. לא היו שם רובים אבל היו שם המון קופסאות עם שוקולד בשביל הצבא הגרמני. הוא הביא כמה כאלה למחסן איפה שהסתתרנו. אני עברתי למקום אחר ואותם תפסו הגרמנים והרגו. אתה מבין? הם מצאו אצלם את הקופסאות של השוקולד. כן זה היה המזל שלי שבאותו יום הלכתי לבקר את האח שלי שהשארתי אותו במוסד של מפגרים שהמנהל היה גם מהרזיסטונס. אחר כך כשרציתי לחזור לא יכולתי בגלל שחליתי בצהבת וככה הם לא תפסו אותי.כל יום עבר כמו שנה. למה עכשיו אני פתאום חושבת על זה כל הזמן? למה כל השנים לא דברתי על זה אפילו עם בעלי? אתה יודע שהילדים שלי שהם עכשיו כבר סבים ולא יודעים כלום ממה שספרתי לך? ועכשיו שאני רוצה לספר, שזה יושב לי בפנים כמו אש, זה בכלל לא מעניין אותם, גם לא את הילדים שלהם…"
מחמוד רצה להגיד לה שהחלוק שלה קצת פתוח, אבל רק אמר "נכון כמו שהיום לא רוצים לשמוע עלינו, איך אנחנו רעבים וסובלים מהקור בלי חשמל בבית, יעני עכשיו זה התור שלנו להיות כמו אתם שהייתם בגרמניה… אז איפה הטלפון שלך בשביל שאתקשר לנחום בקשר למופה?"
