Sami's Trap

תרגום של התיקון של סמי

“I sat across from a German officer and my body shook. It was just the two of us, sitting at the compartment. When the train stopped at the station at Tour Lepine, the door opened and a militiaman appeared. I heard shouts “Alle Juden, ‘raus!” coming from the other cabins. The officer asked in German what went on, and the militiaman stood to attention, and apologized. After the door closed, the officer uttered something that sounded like a curse, and continued reading the newspaper. I saw my friends outside. I bent down to tie my shoelaces so they wouldn’t see me… Do you realize how scared I was? I nearly wet my pants… Is Sami your real name? Tell me the truth, I am not a Collaborator.”

Mahmud looked at the old lady and wanted to ask her how come she did not sit with her girlfriends to begin with, but instead just said “It is possible that I would have to stop the water for some time, because I need to replace the trap. Can you see it is all rusted out?”

“Fine, do whatever is needed. I am sure it is not your name. Why would they name you Sami? Are you Christian? Not that I have anything against the Christians, you know? To this day, I still pray sometimes the prayers they taught us in the nunnery, can you believe it, that I do that, sixty years later? I wanted to become a nun so badly. When my uncle came to take me at the end of the war I called him a Dirty Jew… Do you realize how fanatical I was?”

“That’s because of Nahum, that they call me Sami. He says some clients don’t want Arabs to work at their house, so I don’t mind. But Nahum, when we are not with a client, calls me Mahmud, which is my name. He says also that the Jews are getting their punishment now, for filling the Nazis’ shoes. You must get why he says that, yaani, maybe now they are the same or something like that… Maybe you can call him, and ask him if I should replace the trap, that is rusted? Because if yes, than we need to tell him to bring a new one”.

“They called one day and informed me that I was in fact on that train, and that they will give me reparations. It is documented that I was sent to Auschwitz on that train. We changed trains at Tour Lepine, which is a small town in France, and from there we continued to Auschwitz. I told that lady on the phone, that I did not disembark at Tour Lepine, and that I continued on the train for two more stops. I told her, excuse me madam, but I wrote to you that I was in no concentration camp other than Drancy, and that even from there I escaped on the same day we arrived. And she said, that it makes no difference, that if it says I was in Auschwitz, I must have been and repressed that memory. Then, do you know what I told her? That I demand that they correct their records. She cannot tell me what really had happened. It is true that I am not young anymore, but I remember every minute from the war. The Nazis had failed to send me to Auschwitz back then, and they definitely can’t do it sixty years later. Do you know Sami, how does it feel to stand chest high in the mud for four days and four nights, while their dogs can smell people in the mud but can’t get in? When they shot at us, blindly into the bushes, we bent down and put our face in mud. The skin on my feet turned hot red, like fire. For a really long while I had wounds that wouldn’t heal.”

“The French refused to give me reparations. They said I was born in Poland before the war, so I was not French during the war. But do you know that I was in the Resistance? That I, with Little Jack, blew a German train up? That I ran away, but Jack went back to look for ammunition on the train’s cars? There were no rifles, but there were tons of chocolate boxes for the German Army. He brought several of those boxes to the storage shed where we hid. I moved somewhere else, and the rest of them were found and killed by the Germans. Do you understand? They found the chocolate boxes. This was my luck, that on that same day, I went to visit my brother, whom I put in a home for retards, whose headmaster was also in the Resistance. Later when I wanted to get back, I couldn’t, because I had Jaundice, and that’s how they didn’t get me.”

“Every day passed like a year. Why is that now I obsess about it all the time? Why after all those years? Why even to my husband I didn’t tell? Do you know that my kids, are grandparents now, and they know nothing of what I told you? And now that I want to tell, that it burns me from inside, they are not interested to hear, not even their children?

Mahmud wanted to tell her that her robe was a little too open, but only said “Right, like they don’t want today to hear about us, how hungry and cold we are with no electricity in the house, yaani, it is our turn to be like you in Germany… So where is your phone so I can call Nahum about the trap”?

 

 

פורסם בקטגוריה סיפור קצר

התורכים והתוכים ביגור…

"את רואה את הבית הזה , שלידו מגדל לבנים אדום?"
"נו, כן? שם הם מוכרים את התוכים?"
" לא, אבל את הבית הזה בנו התורכים . שם עברה פעם מסילת הברזל התורכית"
"היו לכם תורכים ביגור?"
" לא. כאן גרה המשפחה של שומר המסילה התורכית שעליה נסעו מחיפה לדמשק וזה כבר היה לפני שייסדו את הקיבוץ "
" על מה בדיוק הוא שמר? אם מישהו רצה לחבל במסילה אפשר היה בכל מקום ,לא? אז תכף תגיד לי שעל כל קילומטר הם שמו שומר…"
"כל הכבוד לשאלה! כי בעצם הוא לא היה בדיוק רק שומר. התפקיד שלו היה בעיקר לדאוג שמיכל המים יהיה מלא לקראת בואה של כל רכבת.. כשהגיעה היה הקטר נעצר סמוך למיכל והשומר היה פותח את הברז שבתחתית המיכל והמים היו זורמים לתוך המיכל של הקטר. "
"אז תכף תספר לי שאת כל זה לא המצאת עכשיו, ושאתה באמת זוכר שהרכבות עצרו כאן"
"ומה תגידי אם אספר לך שכמעט נדרסתי על ידי קטר שנסע על המסילה הזאת?"
"הנה החנות של התוכים, בוא תקנה אחד קטן ולא יקר, ואת הסיפור שהמצאת עכשיו תספר לי כבר בפעם אחרת"
"תזכירי לי לבדוק בבית איפה הייתה התחנה הבאה שבה מילאו מים לקטר כי מעניין מה היה קצב איבוד המים שפלט מנוע הקיטור… "
"תזכור שאנחנו לא קונים תוכי גדול מכסימום זוג קטנים ושלא ילכלכו ולא יעשו רעש. כי אם לא אני אעיף אותם מהבית"
"כשנעמדתי על המסילה והקטר התחיל לנסוע הייתי ממש מהופנט, הקיטור יצא מהארובה ופרץ בין הגלגלים וזה ריתק אותי. הוא צפר כמו מפלצת, מזל ששושנה אימא של ראובן הבחינה במתרחש וחטפה אותי מהמסילה שבריר שניה לפני …"
"תזכור שאנחנו לא מוציאים עליהם יותר ממאתיים שקל כולל הכלוב , זוכר שסיכמנו? אז אני מחכה לך באוטו , תשאיר את המיזוג והרדיו פועלים ואל תתחיל לקשקש לי שם על מה שהיה לפני המבול, כי הבטחנו לדני ורותי שנהיה אצלם בעשר וחצי ואנחנו כבר מאחרים . "
"בסדר. את יודעת שהמסילה הזאת פורקה לא מזמן, ואני סקרן לאן נעלמו הריילסים שלה "
"נו לך כבר ואל תשכח שלא יותר ממאתיים!"
"אולי תבואי לבחור אותם שלא תגידי אחר כך שהם לא מתאימים לשטיח שבסלון?"
" מה בסלון ? הם יהיו במרפסת הקטנה ובשום אופן לא בסלון… ואם הם יעשו בעיות אתה תעוף יחד אתם. שמעת?"
"התורכים חששו מפלישות זרים לאימפריה שלהם ולכן עשו את המסילות בכל האימפריה שלהם יותר צרות אפילו משל הבריטים והאחרים, את מבינה ?.בקיצור…"
"על איזה זמן אתה מדבר? מה זה מעניין אותי עכשיו? אתה חוזר מיד, עם או בלי התוכים האלה , כי אחרת אצפור לך ואעשה לך בושות דווקא ביגור שלך , הבנת ? ולא מעניין אותי לא הצבעים שלהם ולא הקטרים שלהם. העיקר תחזור מהר כבר… כי בגלל התוכים והתורכים שלך… שוב מאחרים ודני ורותי יצחקו עלינו.

נחמיה

פורסם בקטגוריה fictional story, דמויות, יגור, סיפור קצר | כתיבת תגובה

מעבדה לתיקון בדיחות שהתקלקלו לכם

 

מוצע בזאת לכל מי שבדיחה התפספסה לו וגורמת לאנשים לפרוץ בבכי …  לאשפז אותה אצלנו לתקופת החלמה .

פורסם בקטגוריה בדיחות | 2 תגובות

בדיחות שאהבתי: שני יהודים…(1)

שני יהודים נקלעו לעיר זרה .

מסתובבים ברחובות והרעב מציק יותר ויותר.  לפתע נתקלים בשלט גדול בפתח כנסיה גדולה .

"כל יהודי שמתגייר מקבל כאן ארוחה וכסף " . שניהם מביטים זה ומגרדים בפדחות . לבסוף אומר יענקל

"  הגויים האלה יימך שמם , מה  לא מוכנים לעשות בשביל להשפיל יהודים…"

עונה שמוליק  " עזוב שטויות של כבוד,  חושבים שעם קצת  מים על הראש יהפכו אותי גוי?  אני נכנס"

אחרי זמן מה הוא יוצא  וכולו מחוייך ובידיו מעטפה  .

"נו ?" שואל יענקל

"אכלתי כמו פריץ" משיב שמוליק.

"נו, וכמה כסף במעטפה?"

שמוליק מזעיף פניו וגוער ביענקל:  "אתם היהודים… רק הכסף בראש שלכם !"

 

פורסם בקטגוריה בדיחות | כתיבת תגובה

צרו קשר

Misgav Team

.אם אתם מעוניינים להשתתף באתר זה, צרו קשר עם נחמיה

View original post

פורסם בקטגוריה סיפור קצר | כתיבת תגובה

עם חגיגות המאה לאם הקבוצות

עם חגיגות המאה לאם הקבוצות

שמחת תוגה
על בית שחרב…

לאילמים דמינו
איש חדרי ליבו
עליו אטם

ורק בלילות בהירים
אולי
עוד רוקם כרמל לעמק
אגדה מהסלעים
מלחש שפעם …

כאן ממש הצניעו לכת

ענקים תמימים…

פורסם בקטגוריה סיפור קצר | כתיבת תגובה

משתף אתכם

אחרי שצפיתי בתמונות מהוועידה של הקיבוץ המאוחד ביגור בשנת 1946,
התעוררה בי סקרנות רבה לדעת מה נאמר שם. מה חידשו צביה לובטקין ובעלה אנטק בדווחם על קורות יהדות פולין במהלך מלחמת העולם השנייה .
השגתי את הספר שאמור לתמצת את הדברים שאמרה צביה (למעשה אין זה אפילו ספרון … בקושי חוברת דקה) והשפה הפשוטה של צביה – מצמררת.
בלעתי את הכול בנשימה אחת.
אכן קשה להאמין שכך היו הדברים. שיהודים שלחו יד באחיהם בתקווה שבאופן זה יצילו את עורם. שההנהגה היהודית בגטו קראה למורדים "לחדול מרעיון המרי" פן חלילה ירגיזו את הגרמנים וימיטו אסון גדול על שארית אוכלוסיית הגטו. זאת כבר אחרי ששני שליש ממכונסי גטו וארשה … הושמדו.
קשה להאמין שאחרי כל החוויות הנוראיות שחוו, יימצא להם (לניצולים) כוח להמשיך ולהיאבק כאן בארץ כנגד הבריטים , כנגד הערבים… ובעיקר הכוח להמשיך לחיות ביומיום הישראלי נוכח יחסם המזלזל של בני הארץ…
.אם אתבקש פעם לדרג את הספרים שריגשו אותי יותר מכל . תהיה עדות זו ("אחרונים על החומה") בספרון הדק… והצנוע… המרגשת מכולם.
ואם רק לשבריר שנייה… נניח שאני מנהיג כיום את ישראל… הייתי ממהר לכרוע ברך בפני שרידי הניצולים ומבקש בשם כל הדורות את סליחתם על שמשכנו כתפיים וגבה לבבנו ובעיקר על שלעגנו להם… כן, דווקא בשעה שייחלו מאיתנו לחיבוק אוהב …
מה קרה כאן בעצם? ממה נבעה ההתנכרות והדחייה?
גם אם יש הסברים רציונליים לתהליך הזה , מעדיף שלא לפרוס אותם כעת ולהותיר את השאלה פתוחה וזועקת…

נחמיה

פורסם בקטגוריה סיפור קצר | כתיבת תגובה

שנא לאבד חלום באמצע

"זה בשבילך נחום !" רטנה חמדה והניחה את השפופרת על ראשו.
"כן מי זה ?" שאל בצרידות והתאמץ להתעורר.
"נחום זה מחמוד" אמרה והדליקה את האור
"תגידי לו שיחפש תחברים שלו! שאני ישן." לפתע קפץ בבהלה
"מה קרה מחמוד ?הודיעו לך שהצינור החדש נוזל?!"
"לא יודע נחום , רק רציתי לשאול אותך משהו…"
"מחמוד עכשיו עוד לא שש בבוקר!קרה משהו? זה משהו שלא יכול לחכות ?"
"תגיד נחום ,הדיירת הזאת שעל יד המחסן כלים שלנו…?"
"נו? כן?הבחורה הצעירה הזאת , אז מה איתה? כן מחמוד , מה קרה לה? סתימה? הצפה? מה?!"
"לא כלום ,רק עכשיו כשניקיתי את השביל כמו שאמרת לי, אז היא באה אלי ושאלה אם יש לי אש"
"זה מה שיש לך לשאול אותי חמודי שלי? נו כן? אז נתת לה גפרורים, בשביל זה אתה מעיר אותי ?תגיד, אתה נורמאלי?"
"לא נחום אל תתרגז אבל לא היו לי גפרורים עליי"
"אז בשביל מה אתה מצלצל? מה הבעיה שלך?!"
"זהו שלא ידעתי מה לעשות . אמרת לי שלא להחליט שום דבר לבד שאם צריך אז שאתקשר אפילו באמצע הלילה, שבשביל זה אתה קיים, נכון?"
"טוב בסדר.מה להחליט? מחמוד מה הבעיה כאן? מאיפה למצוא לה גפרורים?"
לא! יש לנו גפרורים במחסן, זה לא בעיה , רק שהיא באה אלי בזמן שניקיתי תשביל והיא הייתה רק בתחתונים, תמבין נחום?"
"רק בתחתונים? מה זאת אומרת ? תחתונים?! ככה הלכה על השביל?"
"לא ככה קוראים לזה אצלכם? למה שלובשים מתחת למכנסיים?"
"אז מה היא עשתה אחרי שלא נתת לה גפרורים?"
"היא אמרה שלא חשוב וחזרה לדירה שלה ורציתי להגיד לך שאצלנו אסור לאישה ללכת ככה… אז שאולי אני אנקה תשביל בזמן אחר ולא בבוקר?…"
"תגיד לו שלא יצלצל אליך יותר בשעה כזאת בגלל שאין לו גפרורים או תחתונים!התערבה חמדה
"ותגיד לו שאקנה לו היום חדשים רק תעביר לי את המידה שלו, כן?" .
"חמדה זה לא התחתונים… תעשי לי טובה ותכבי תאור "
הושיט לה את השפופרת ועצם עיניו. משך את השמיכה מעל לראשו,וניסה להציל את החלום… שב לנהוג באוטובוס… ונזכר בירידה שבכלל אין לו רשיון לאוטובוס…כמה שנא לאבד חלום…ועוד ככה… עם כל הנוסעים באמצע הדרך…

פורסם בקטגוריה סיפור קצר | כתיבת תגובה

יגור ויאנוש קורצ'אק?

יאנוש קורצ'אק – ויגור ?

מי מבני יגור, לא שמע על יאנוש קורצ'אק ?
המחנך היהודי בעל השם העולמי שערך את מגילת זכויות הילד ? שכתב את המלך מתיא הראשון ואת את יותם הקוסם ועוד הרבה ספרי ילדים שתורגמו כמעט לכל השפות שבעולם?
הגיבור יאנוש קורצ'אק שצעד בגטו ווארשה , בראש חניכיו אל תחנת הרכבת שהובילה אותם לטרבלינקה? שסירב בבוז לקבל הצעת הגרמנים שיפרוש ויציל את חיו?
אבל מי מאיתנו גם יודע שביקר פעמיים בארץ (ב- 1934 וב – 1936 ) ושהה בקיבוץ עין חרוד?
שביומן יגור מ- 3.8.36 (שמצוי בארכיון יגור) אנו קוראים ש"עסקן פדגוגי ידוע מפולין מתארח אצלנו היום. בערב ירצה בשאלות חינוך.ההרצאה תתקיים ברוסית ותתורגם לעברית?"…
נו טוב… אולי דווקא כן ידענו? אבל …
אבל שייקום מי שידע שקורצ'אק רצה בשנת 1938 להשתקע בארץ ושקיבוץ יגור היווה עבורו
יעד מועדף? !

על מנת להוכיח שאכן כך היה , עלי להקדים ולהבהיר שמראשית דרכו של קורצ'אק כמחנך, הייתה לו שותפה פעילה לעשייה החינוכית ששמה היה סטפניה וילנצ'סקה , או בקיצור – סטפה.
הם ניהלו ביחד את בית היתומים היהודיים (1912 – 1942 ) שברחוב קרוחמאלנה בווארשה.
הוא כמנהל ייצוגי וכרופא ילדים ואילו היא כמנהלת בפועל.
תקצר כאן היריעה מלפרוס את כל פעלם במשך למעלה משלושים שנות עשייה חינוכית ורק נציין שמערכת היחסים ביניהם(שניהם רווקים) לא דמתה לזו השורה בין בני זוג . שררה בינם הרבה הערכה הדדית , חיבה , דאגה , וכמובן שיתוף פעולה , אבל אלה הזכירו (מעדויות של אנשים שהכירו אותם) יחסים שדומים דווקא לאלה שבין אם דואגת לבנה המתבגר.
שוב, מפאת מגבלות המקום, לא ניתן להרחיב ולהביא ראיות אך לכל מי שיחפץ ללמוד על כך , מצויים מסמכים מתועדים (מכתבים , עדויות של אנשים שעבדו איתם וכ"ו)שמחזקים את ההערכה הזו.
סטפה שביקרה בעין חרוד (1932 , 1936) עלתה לארץ במרץ 1938 מתוך כוונה להשתקע כאן.
באוסף המכתבים שנכתבו בינה לבין ידידתה וחניכתה פיגה ליבשיץ – ביבר ז"ל(חברת עין חרוד) ושנשמרו בארכיון עין חרוד מאוחד, מצוי מכתב (שהקפיץ אותי לתקרה)
הוא לא נושא תאריך אבל כנראה נשלח זמן קצר לפני עלייתה של סטפה לארץ. הנה הקטע הרלוונטי ליגור (תרגום מפולנית לעברית של חווקה ולצ'ר ז"ל – אוצרת הארכיון בעין חרוד).
מופיעות הערות שלי בגוף הטכסט בסוגריים ובצירוף – נ.ה:

… הדוקטור (כך נהגה סטפה לכנות את קורצ'אק– נ.ה ) עוד מהסס בקשר לנסיעה . אם כן אז ביולי או בספטמבר . צריכים להזמין אותו מיגור , כי אם לא מושכים אותו שומרים . (מתכוונת שתנועת השומר כבר מנסה לעשות זאת ולפי ההמשך היה צריך להיות כתוב: "כי הם לא מושכים אותו…השומרים"- נ.ה)
אני אומרת לך את זה בסתר. הוא קיבל מכתב עם הזמנה לכרכור. את יודעת כמה הוא חשדן, הוא חושב שאולי אתם (התנועה הקיבוצית – נ.ה) לא רוצים אותו, כי לא כותבים. וזה אומר שכדאי להכיר את האירגון של השומרים , כי שם מזמינים אותו. אולי שפרוני או עדה מיגור (עדה יגורי בהדגשה שלי – נ.ה) יכתבו, אפילו דרכי , "שמעו ממני שהוא מתכוון לנסוע ולכן מבקשים וכ"ו " הוא מפחד מגשר ובית אלפא – וזה נכון. הכי מתאימה יגור – נכון ?

כידוע קורצ'אק נשאר בוארשה . גם סטפה חזרה לשם באפריל 1939 (אחרי שלושעשרה חודש בעין חרוד) . יש סבורים שנענתה להפצרתו של קורצ'אק בשל הרעת התנאים (אנטישמיות גוברת ומצוקה כלכלית) אבל לא מצאתי לכך סימוכין של ממש . מעידך , ידוע שבשש השנים שקדמו לעלייתה כבר לא ניהלה את בית היתומים אלא שימשה כמפקחת ארצית על פנימיות לילדים שבחסות ארגון יהודי כלל ארצי. לכן גוברת בי הסברה ששובה לוארשה נעשה כדי להסדיר את עלייתו של קורצ'אק עצמו לארץ ולא כדיי לשוב ולנהל את בית היתומים. מהיכרותה אותו העריכה שיש לדרבן אותו ולסייע לו בהסדרת כל הפרוצדורות שכרוכות בשנוי הגדול בחיו – העליה לישראל. באחד ממכתביה האחרונים (כבר אחרי הפלישה הגרמנית) היא כותבת לחברה בארץ שברגע זה מקומה עם הילדים בווארשה ולא במקום אחר, ומכאן המסקנה המתבקשת, שלא ירדה מן הארץ אלא ששבה לשם לתקופה קצרה ונלכדה שם. בעיקר בשל צו מצפונה .

במכתבים של קורצ'אק לידידו בארץ, עוד לפני פרוץ המלחמה, הוא מתאר את הקשיים הצפויים לו לכשיעלה. הוא מטיל ספק אם לא איחר כבר את הרכבת, שכן משבר אבדן המולדת (פולין) ותרבותה והסתגלות למולדת חדשה מהווה משבר שגם צעירים מתקשים להתמודד מולו…יתכן שספקות אלה הביאו לדחיית עלייתו והביאו עליו את אחריתו המרה.

חמישה חודשים בלבד אחר שובה של סטפה לוארשה, פולשים הגרמנים לפולין … וההמשך ידוע.
שניהם מתמסרים לקיום בית היתומים בתנאים קשים ביותר(מנובמבר 1940 הם בתוך הגיטו הקטן ) ומספר הילדים מוכפל (מעל מאתיים) על אף התמותה מרעב וממחלות . ב – חמישי לאוגוסט 1942 – ביום החמישעשר לחיסול סופי של "הגטו הקטן"נשלחים ילדי בית היתומים להשמדה בטרבלינקה .
אנשים שצפו במצעד הנורא הזה, שהסתיים ברחבה הגדולה שליד תחנת הרכבת, העידו שהילדים נראו מסודרים , נקיים ומסורקים , כאילו התכוננו לטיול שנתי וכאילו לא הבחינו בערימות הגוויות שבדרכם ,כאילו לא שמעו את נביחות הכלבים וצרחות הקלגסים. קורצ'אק הלך בראש טור הבנים כשהוא נושא את דגל בית היתומים ואילו סטפה בראש קבוצת הבנות. איתם צעדו גם שמונת העובדים הנוספים של המוסד.

הנה , הבאתי לכם (על קצה בוהן רגל אחת) את סיפורם של יאנוש קורצ'אק ועוזרתו סטפה, והקשר שלהם ליגור. אבל לא אוכל לסיים מבלי להזכיר עוד קשר סמוי שהיה בינם לבין יגור…
חברת יגור בתיה גוטהלף הזכורה לנו לטוב, עבדה כמחנכת בבית היתומים היהודי שברחוב קרוחמאלנה בתחילת שנות העשרים . היה זה בהסדר לסטודנטים יהודיים שלמדו חינוך ועבדו במקביל בבית היתומים(מה שכונה ה"בורסה") וכך זכתה בתיה להדרכה צמודה(בעיקר מסטפה) ותנאי מחיה תמורת עבודתה . בשל צניעותה הרבה(שאפיינה את דור הורינו)לא התפארה בתיה בעובדה זו … למרות שבהחלט הייתה ראויה להתגאות בה.

…………………………………..

הסתמכתי בכתבי שורות אלו על כתבים של : האמן יצחק בלפר – חניכם של סטפה וקורצ'אק, על ספרה של ד"ר רונית פלוטניק- "האשה שמאחורי קורצ'אק". ספרה של החוקרת טלי שנר :"המלך מתיא בארץ ישראל – מסע בעקבות קורצ'אק בארץ התקווה" . על מאמרו של ד"ר משה שנר – "ארץ התקווה – עיון מחודש בשאלת ארץ ישראל בעיני רוחו של יאנוש קורצ'אק". על מסמכים המתועדים בארכיון עין חרוד. ועל שני ספרי המחקר "איש יהודי מפולין-חיו ופועלו של יאנוש קורצ'אק, ויאנוש קורצ'אק – חיים למופת" שנכתבו שניהם על ידי יצחק פרליס … שנמנה על עמודי התווך של יגור… והנה תם ולא נשלם לו סיפור המעגל.

נחמיה הר- פלד
בן יגור

פורסם בקטגוריה סיפור קצר | כתיבת תגובה

כל האמת כולה

כשהגענו לכיתה ג'.  בישרה לנו חנה יום אחד בזמן ארוחת הצהריים . שהיום אחרי המקלחת במקום למנוחת צהריים כמו תמיד, נלך לבדיקות אצל רופא השיניים.

כשישבנו במרפאה החדשה (כיום בת שישים בערך) מול דלתו של רופא השיניים ,ייחלנו שניקרא אחרונים כדי שנפסיד את "מנוחת הצהריים"…

כשהגיע תורי לשכב על הכסא הבטתי מהופנט בד"ר אולמן.  "מה יומר למראה שיניי העקומות?" .

הוא הביט בחטף לתוך פי הפעור. ציווה עלי כמה פעמים לסגור ולפתוח…ולבסוף ספק קבע ספק נהם : "עדיין מוצץ מה?!"

השקעתי ראשי בין כתפיי והתכווצתי לקראת גזר הדין.

"פלטה"  רטן וסימן לי לרדת ולצאת.

הספקתי עוד לשמוע אותו מסביר לחנה ש :"אם הפלטה הוא כבר יפסיק למצוץ את האצבע"

לשבוע שאחרי, הוזמנו רק אלה שנועדו לפלטה.

בדרכנו הפעם למרפאת השיניים החלה מסתמנת בינינו מעין תחרות של: "מי יגיע אחרון".

חנה הבחינה בכך ואיימה שמי שלא יזדרז ישלח מיד חזרה  לישון.

זה לא נשמע לנו כאיום רציני, כי איך יתכן שנקבל פלטה בלי לבוא קודם לרופא השיניים?…

כבר בשלב החדרת הגבס לתוך הפה לשם יצירת המתווה לפלטה, קוננה השיננית באוזני חנה ובאוזני ד"ר אולמן שהפלטה עולה חמישים לירות! ממש הון תועפות במושגים של אז כשתקציב השנתי של אבא ואמא שלי הסתכם בפחות. כשהד"ר הצמיד לי לחך את הגבס הגיבה הבטן שלי בהתכווצות עזה וכמעט הקאתי. הוא הורה לי  להירגע והידק עוד יותר את לחץ  אגודלו כלפי מעלה.

בדרכנו חזרה לבית הילדים בעוד חנה ממתינה במרפאה  עם שני המטופלים האחרונים, החלטנו (ראובן גל ואני) שיש צורך דחוף בניקוי בריכת דגי הזהב ושחייבים להתחיל בכך מיד ועכשיו, כי אם לא אנחנו אז מי ומתיי?

כשחנה הגיעה לא הבחנו בה  כי היינו שקועים עד הברכיים במי הבריכה מנסים לדלות את הלכלוך הרב שהצטבר שם.

היא ממש כעסה ואמרה שזה מאד חמור מה שעשינו ושעוד יבוא יום שנצטער על כך כי כשנרצה לישון בצהריים לא נוכל… שכן אז כבר נהיה גדולים ונצטרך לעבוד במקום לישון…

לא העזנו להסביר לה את  המצוקה של דגי הזהב…

בסוף היינו ארבעה שזכו לקבל פלטות.  שוב שמענו כמה הן יקרות  ושאם לא נקפיד להרכיב אותן ברציפות אוי ואבוי מה שיקרה לשיניים שלנו.

למי שלא התנסה, החיסרון העיקרי בפלטה אלו הברזלים שאמורים לישר את השיניים. הבעיה איתם שהם דוקרים ולפעמים אפילו שורטים ולפעמים ממש עלולים לקרוע את כיס המכנסיים.

לכן המקום המועדף זה לא בכיס, אלא במגירה של הספרים והמחברות למשל. אלא מה? שאמא, מאד דאגה לעתיד השיניים שלי ולכן בכל ערב דרשה שאפתח את הפה ואראה לה את הפלטה . לכן נאלצתי בערבים לשאת אותה בכל זאת בכיס, כך שתהיה לי אפשרות לשליפה זריזה  וישר לפה.

אבל… כפי שכבר ציינתי, הברזלים היו לפעמים נתפסים בבד הכיס וכמעט שהסתבכתי עם אמא בגללם.

בפעם הראשונה שאבדה לי הפלטה,  כל היום דאגתי. חששתי מהרגע שהיא תבקש לוודא שהיא בפי. רקמתי לעצמי סיפוריי כיסוי  ש"בשיעור התעמלות… כשהתגלגלנו על הדשא… פתאום היא כלומר, הפלטה …נפלה לי וזהו"…אבל חששתי שתתעקש שנלך לחפש אותה בדשא כי הרי עלתה חמישים לירות !…וזה המון כסף!  בחנתי אפשרות אחרת. ש"שמתי אותה על השולחן בזמן האוכל ושאולי התורנים זרקו אותה לפח לא בכוונה" …אבל זה נראה לי אכזרי מדיי כלפי אמא .בקיצור… כמה שלא חשבתי על סיפור טוב יותר, כך הם נראו לי פחות אמינים.  לכן החלטתי באומץ להימנע מבדיות ולנסות דרך פשוטה וישרה.

שבכניסתי בערב לחדר והיא שאלה לשלומי ואם יש לי משהו חשוב לספר לה, התחלתי לדבר במבטא כזה עילג כאילו הפלטה בפי.

היא נעצה בי את המבט הכעסני שלה ואמרה לי בצרפתית (שזה כבר בישר רעות) "שאף פעם אל אעשה הצגות כאלה כי אמא תמיד מרגישה מתיי לא אומרים לה את אמת"

פרשה את כף ידה לפניי ו…הפלטה הייתה מונחת שם כמו סרטן נחלים שעדיין לא החליט לאן לברוח.

"יש לך מזל שהיום בעבודה, זה היה תורי לבדוק את הכיסים במכנסיים של הילדים לפני שגיהצנו אותם  במעגלה. רק תחשוב מה היה קורה אם היינו מגהצים אותה? מאיפה היה לקיבוץ כסף לפלטה חדשה?"

דרשה שמיד ארכיב את הפלטה  ושאסתכל לה ישר בעיניים ושאבטיח שלעולם זה לא יקרה לי יותר.

טוב, אז הבטתי והבטחתי… כי מה יכולתי לעשות?…

למחרת , בשבת בבוקר , קברתי אותה בין המצבות שבבית הקברות הישן. כולם חיפשו אותה במשך כשבוע בכל פינה אפשרית במשק. אפילו תלו מודעה על לוח המודעות  בכניסה לחדר האוכל הגדול ש "מי שמצא פלטה ימסור אותה למרפאת השיניים". חנה העלתה את האפשרות שאולי השלכתי אותה לבריכת דגי הזהב ודרשה ממני להודות שכך עשיתי. אולי השתיקה שלי  הזכירה לה את דגי הזהב? . אמא מצידה איימה שבמשך שלוש שנים הם יחזירו למזכירות המשק את חמישים הלירות שעלתה  הפלטה ואת הכסף יורידו לי מהתקציב השנתי שלי ושאשכח ממתנות.

ערב אחד הבחנתי לתדהמתי שמיצו (החתולה שלי) משחקת לה על השביל בפלטה כשהיא בתפקיד החתול והפלטה בתור העכבר.

כן, בית הקברות הישן היה ממש ליד הצריף של הוריי וגם מיצו מאד אהבה לשחק שם.

מיד הבנתי שלא נהגתי כשורה . חפרתי בור ממש עמוק בין שתי מצבות. הנחתי בו את הפלטה והידקתי בנעלי את הקרקע. אחר קפיצות הידוק ממושכות, הנחתי על התלולית  פח חלוד כדי שמיצו וכל האחרים… יפסיקו כבר לנהל לי את החיים…

ובאשר לשאלת העקמומיות הצפויה לשיניי?… שאלה  שאולי מסקרנת כמה מקוראיי…ובכן, הם מוזמנים להיווכח שבחלוף כשישים שנה, הן ישרות להפליא.

ד"ר אולמן ועוזרתו טרחו וייצרו עבורי שוב ושוב בזו אחר זו ,שלוש  פלטות  חדשות. בכל פעם הזהירו אותי שזו האחרונה … ועד היום כל הארבע, עדיין מונחות להן שם בבית הקברות הישן שביגור בקבר משותף לרגלי הכרמל.

רוצה לומר שאני מודה בזאת שאני חייב לקיבוץ יגור  בערך  כמאתיים לירות…  ואולי… אם המזכירות תסכים כג'סטה מיוחדת, לוותר לי על החוב (וכמובן בתנאי שאחזיר להם בתמורה את ארבעת הפלטות)… נוכל לשכוח מכל העניין?

ואז אולי גם  אמא תסלח לי?

פורסם בקטגוריה יגור | כתיבת תגובה