החריש העמוק

ברוב השבתות האחרונות  אמא נשארה עם הילדים המרוקאים. היו בסגר בגלל הגזזת .

אבא היה צריך לחרוש בדחיפות  את  החלקה שנקראה בפי הפלחים  "השטח של גן הירק".

החלטתי לנצל את  ההזדמנות וטיפסתי לי על ההר הקרח. כשהתיישבתי  על סלע משונן  והשקפתי על המשק , הבחנתי  למטה, הרחק בעמק בנקודה השחורה שנעה באיטיות  ובעקבותיה עמוד אבק. ידעתי שזה אבא. את רוב הדרך במורד רצו רגליי  בקלילות.  כשהתקרבתי לשדה החרוש נופפתי בידיי אך הוא לא הבחין בי.  המתנתי שיסתובב  . הטרקטור התקרב  בחריקות ורעש, אבא עצר וכיבה את ה- טי די. ירד, הסיר את משקפיי המגן  שיצרו סביב עיניו עיגולים בהירים.

"למה באת ?  זה לא מקום לילדים"

"לילדים של אמא יש גזזת  ולא יכולתי ללכת אליה…"

"כן אבל אתה כבר ילד גדול חמיק, אז  למה לא  הלכת  לחבר…?  הרי  אתה מבין שלפעמים העבודה  מחייבת ויתורים…כן?

משכתי בכתפי ולא השבתי.

כשרצו להיפטר ממני  שלחו אותי לשחק עם החברים…  כששחקתי עם החברים כעסו שלא באתי אליהם לחדר… הוא התרכך והעלה אותי על הטרקטור. סימן לי לשבת על ארגז הכלים שמאחוריו. הרכיב חזרה את משקפי האבק ובטרם התניע צעק אליי " אבל בלי שטויות !כן?".

התקדמנו לאט כשהטרקטור משמיע אנקות..  חשתי את גוף הפלדה  רועד מרוב מאמץ.

אבא התרכז בשמירה על קו התלם ומדי פעם משך באחת משתי הידיות. הטי די נאנק עם כל משיכה    ושינה כיוון.."כשאחזור לבית הילדים ואספר להם… הם ישתגעו… הרי כולם יודעים שאין חזק  כמו ה- "הטי די" (קיצור מ –  "קאטר פילר טי די ניין") . הנה , ישבתי שם גבוה.  מביט כמהופנט במראה להבי המחרשה  שננעצים עמוק בקרקע וקורעים  ופוצעים אותה. גושי האדמה השחורים התגלגלו בעקבות המחרשה כמנסים בשארית כוחם  לשוב למקומם.  אנפות בקר  הגיחו מתוך  האבק.  גוון הלובן של נוצותיהן כוסה בחום שחור והן התעקשו להמשיך ולהשגיח עלינו.

ירדתי בזהירות מארגז הכלים ונעמדתי על המחרשה . מתחתיי  געשו גושי האדמה .  התיישבתי על אחת מזרועות הפלדה וניסיתי לגעת עם סוליית הנעל בזרם הרגבים.. מדי פעם חבט גוש בתחתית הנעל

לפתע נעצר באחת זרם הרגבים. הלהבים נשלפו מעלה. נעצרנו. שקט  מוחלט החריש את אוזני.

"אני כאן אבא , למה נעצרנו? מה קרה?"

מבעד לאבק שעטף אותנו ראיתי את ראשו מגיח מעל ארגז הכלים.

"תעלה מיד לפה!" הוא צעק בצרידות "אבל תיכף ומיד אמרתי לך!"

טיפסתי והתיישבתי  חזרה על ארגז הכלים

הוא ישב  במקומו ולא זז.

"מה קרה ? למה נעצרנו? למה כיבית את הטי די?"

"שלא תעשה לי את זה יותר! אתה שומע?" ידיו רעדו

"הייתי בטוח שנפלת מתחת למחרשה…שלא תעשה לי את זה יותר! שמעת? "

כשאני חולף לפעמים במכוניתי על הכביש המהיר שחוצה כיום  את "החלקות שליד הקישון" , תרות עיני בחוסר שקט כמנסות לאתר את גבולות חלקת גן הירק… וקולו הצרוד של אבא, מנסר באוזניי שוב, ושוב   " שלא תעשה לי את זה יותר !!!…שמעת?!"

אודות nehemia1

אודות נחמיה נולד ועדיין לא מת About Nehemia was born and is still not dead.
פוסט זה פורסם בקטגוריה יגור, ילדות בקיבוץ, משפחה, סיפור קצר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.