הגיע הזמן שאספר על מנחם

מנחם אביו  (עם שורוק ב – וו), הגיע ליגור  במסגרת עליית הנוער ב- 1946.  רוב ילדי הקבוצה עלו מסוריה. מנחם הגיע עם אחיו הגדול מרדכי (מוטקה) ממצרים. מרדכי שולב בקבוצה בוגרת יותר שגויסה  אחר זמן לפלמ"ח.

מאמא שמעתי שבאו ממשפחה עשירה . שהוריהם נפטרו ושתי אחיותיהן הבוגרות העדיפו להישאר במצרים והקשר בינן לאחים נותק.

אמא שימשה כמטפלת של הקבוצה של מנחם וכך הכירה אותו  מקרוב.

גדלתי כבן יחיד להוריי אבל לא בדיוק… היה לי את מנחם שהיה לי כאח. כשאבא עוד היה מגויס לצבא הבריטי היה זה מנחם שעזר לי  ללכת את צעדיי הראשונים, היה זה הוא שלעג לי כשבכיתי .  היה זה הוא שטייל איתי בשבתות לאורווה ולרפתות,  שהכיר לי את הכלב של הקבוצה  וששיחק איתי בים.  מנחם היה לי אח  אמיתי.

הפרידה ממנחם - אמא, מנחם, אבא, ואני

יום אחד הם באו שלושתם לגן. ההורים ומנחם. העירו אותי משנת הצהריים. אמרו שמנחם בא להיפרד כי הקבוצה שלו עוברת לקיבוץ חולתה.  אבא צילם אותנו ישובים על השולחן בחצר גן ישקה.

כבר שמעתי דיבורים על הנסיעה הזו של מנחם. ידעתי שהם פנו למזכירות וביקשו והתחננו שיישאר אבל נענו בסירוב מוחלט. ש"אם אותו ישאירו אז למה שלא ישאירו גם אחרים?…"

אחרי שנסעו, לא שמענו ממנו מספר שבועות.

יום אחד , כשבקרנו עם ישקה  במחסן הבגדים כדיי למדוד לנו מכנסיים חדשים, הופיעה פתאום אמא. חשבתי שבמקרה עברה שם, אך היא ניגשה ישר אל ישקה. ראיתי ששתיהן מבוהלות. ישקה הנהנה בראשה, ואמא לקחה אותי ביד והסבירה לי שמנחם שיחק באש, ועכשיו הוא בבית חולים בטבריה . שאבא ייקח אותנו לשם באוטו.

נסענו במשאית . כשהגענו לבית החולים ועלינו לקומה השנייה. מישהו רץ אחרינו וצעק שאסור לילדים להיכנס בשום אופן למחלקה .  נשארתי לשבת על המדרגות וחיכיתי להם .

הם חזרו  וכמעט לא דברו. הטרדתי אותם בשאלות .  אמא סיפרה שכל הגוף של מנחם נשרף. שהוא כולו בתחבושות שבקושי דיבר, והצטער שלא נתנו לי לבקר אותו. כל הדרך חזרה לא דיברנו.

כמעט מדי יום הם טלפנו מהמזכירות לבית החולים.  אמא שהתה  אצלו בימיו האחרונים.

ערב אחד כשהגעתי לחדר היא חיכתה לי. הם אמרו ש"מנחם איננו". שהוא מת. אמא הסבירה שכל כך סבל שלפחות עכשיו זה נגמר.

שמעתי אותם מדברים על  נערה מהקבוצה של מנחם שכן הושארה ביגור על פי בקשת המשפחה שאימצה אותה. פעם ראשונה ששמעתי מהם את המילה המוזרה "פרוטקציה".

שריד מחורשת מנחם (יגור)

מנחם נקבר בקיבוץ חולתה . ביגור נקראה חורשת האיקליפטוסים שבסמוך לבית הספר  – "חורשת מנחם". מצבה קטנה נקבעה סמוך לשביל אך איש לא טרח לספר לילדים מי היה מנחם …

מוטקה ,אחיו הבכור של מנחם, גויס עוד קודם לכן לפלמ"ח והשתתף בקרבות הקשים  על ירושלים.

לימים הפך לקבלן גדול ומפורסם. הוא עברת שם משפחתו לאביב .  חברת הבניה שלו "אביב"  סגסגה והרחיבה פעילותה  אף  בחו"ל.

עשרות שנים אחר כך פגשתי בו על הכביש שיורד לבית החולים הדסה בירושלים. הוא היה טרוד בבניית שכונה חדשה במקום. "שכונת מנחם" .

שאלתי אותו אם הייתה זו בחירה שלו בשם לשכונה.  היסס רגע , והשיב "מה פתאום? היא תקרא על שם רב ידוע".

במחשבה לאחור , יתכן שבעקבות הטרגדיה הזו, נסענו בשבת אחת לבת גלים.  ההורים חיפשו שם דירה.  השביעו אותי  שאסור  לספר לאיש על האפשרות שנעזוב את יגור. עובדה שנשארו. אך הפצע לא הגליד.

וכיום ,  אחרי שחלפו יותר משישים שנה , וחורשת מנחם נעקרה ובודדים זוכרים שבכלל הייתה , כלום לא הגיעה העת  להחזיר את מנחם לזיכרון הקיבוצי של יגור? ולא מן הראוי להנציחו באתר "פני יגור"?

הערה :
התלבטתי אם לציין את העובדה המקרית … שהנערה היחידה מהקבוצה שכן הושארה , הייתה מאומצת  על ידי ישקה (הגננת שלי) ובעלה פאבל. הם אמנם עזבו כמה שנים אחר כך, אך למיטב זכרוני היא נשארה לפחות עד שסיימה את בית הספר התיכון ביגור.

אודות nehemia1

אודות נחמיה נולד ועדיין לא מת About Nehemia was born and is still not dead.
פוסט זה פורסם בקטגוריה יגור, משפחה, סיפור קצר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.