כל האמת כולה

כשהגענו לכיתה ג'.  בישרה לנו חנה יום אחד בזמן ארוחת הצהריים . שהיום אחרי המקלחת במקום למנוחת צהריים כמו תמיד, נלך לבדיקות אצל רופא השיניים.

כשישבנו במרפאה החדשה (כיום בת שישים בערך) מול דלתו של רופא השיניים ,ייחלנו שניקרא אחרונים כדי שנפסיד את "מנוחת הצהריים"…

כשהגיע תורי לשכב על הכסא הבטתי מהופנט בד"ר אולמן.  "מה  יאמר למראה שיניי העקומות?" .

הוא הביט בחטף לתוך פי הפעור. ציווה עלי כמה פעמים לסגור ולפתוח…ולבסוף ספק קבע ספק נהם : "עדיין מוצץ מה?!"

השקעתי ראשי בין כתפיי והתכווצתי לקראת גזר הדין.

"פלטה"  רטן וסימן לי לרדת ולצאת.

הספקתי עוד לשמוע אותו מסביר לחנה ש :"אם הפלטה הוא כבר יפסיק למצוץ את האצבע"

לשבוע שאחרי, הוזמנו רק אלה שנועדו לפלטה.

בדרכנו הפעם למרפאת השיניים החלה מסתמנת בינינו מעין תחרות של: "מי יגיע אחרון".

חנה הבחינה בכך ואיימה שמי שלא יזדרז ישלח מיד חזרה  לישון.

זה לא נשמע לנו כאיום רציני, כי איך יתכן שנקבל פלטה בלי לבוא קודם לרופא השיניים?…

כבר בשלב החדרת הגבס לתוך הפה לשם יצירת המתווה לפלטה, קוננה השיננית באוזני חנה ובאוזני ד"ר אולמן שהפלטה עולה חמישים לירות! ממש הון תועפות במושגים של אז כשתקציב השנתי של אבא ואמא שלי הסתכם בפחות. כשהד"ר הצמיד לי לחך את הגבס הגיבה הבטן שלי בהתכווצות עזה וכמעט הקאתי. הוא הורה לי  להירגע והידק עוד יותר את לחץ  אגודלו כלפי מעלה.

בדרכנו חזרה לבית הילדים בעוד חנה ממתינה במרפאה  עם שני המטופלים האחרונים, החלטנו (ראובן גל ואני) שיש צורך דחוף בניקוי בריכת דגי הזהב ושחייבים להתחיל בכך מיד ועכשיו, כי אם לא אנחנו אז מי ומתיי?

כשחנה הגיעה לא הבחנו בה  כי היינו שקועים עד הברכיים במי הבריכה מנסים לדלות את הלכלוך הרב שהצטבר שם.

היא ממש כעסה ואמרה שזה מאד חמור מה שעשינו ושעוד יבוא יום שנצטער על כך כי כשנרצה לישון בצהריים לא נוכל… שכן אז כבר נהיה גדולים ונצטרך לעבוד במקום לישון…

לא העזנו להסביר לה את  המצוקה של דגי הזהב…

בסוף היינו ארבעה שזכו לקבל פלטות.  שוב שמענו כמה הן יקרות  ושאם לא נקפיד להרכיב אותן ברציפות אוי ואבוי מה שיקרה לשיניים שלנו.

למי שלא התנסה, החיסרון העיקרי בפלטה אלו הברזלים שאמורים לישר את השיניים. הבעיה איתם שהם דוקרים ולפעמים אפילו שורטים ולפעמים ממש עלולים לקרוע את כיס המכנסיים.

לכן המקום המועדף זה לא בכיס, אלא במגירה של הספרים והמחברות למשל. אלא מה? שאמא, מאד דאגה לעתיד השיניים שלי ולכן בכל ערב דרשה שאפתח את הפה ואראה לה את הפלטה . לכן נאלצתי בערבים לשאת אותה בכל זאת בכיס, כך שתהיה לי אפשרות לשליפה זריזה  וישר לפה.

אבל… כפי שכבר ציינתי, הברזלים היו לפעמים נתפסים בבד הכיס וכמעט שהסתבכתי עם אמא בגללם.

בפעם הראשונה שאבדה לי הפלטה,  כל היום דאגתי. חששתי מהרגע שהיא תבקש לוודא שהיא בפי. רקמתי לעצמי סיפורי כיסוי  ש"בשיעור התעמלות… כשהתגלגלנו על הדשא… פתאום היא כלומר, הפלטה …נפלה לי וזהו"…אבל חששתי שתתעקש שנלך לחפש אותה בדשא כי הרי עלתה חמישים לירות !…וזה המון כסף!  בחנתי אפשרות אחרת. ש"שמתי אותה על השולחן בזמן האוכל ושאולי התורנים זרקו אותה לפח לא בכוונה" …אבל זה נראה לי אכזרי מדיי כלפי אמא .בקיצור… כמה שלא חשבתי על סיפור טוב יותר, כך הם נראו לי פחות אמינים.  לכן החלטתי באומץ להימנע מבדיות ולנסות דרך פשוטה וישרה.

שבכניסתי בערב לחדר והיא שאלה לשלומי ואם יש לי משהו חשוב לספר לה, התחלתי לדבר במבטא כזה עילג כאילו הפלטה בפי.

היא נעצה בי את המבט הכעסני שלה ואמרה לי בצרפתית (שזה כבר בישר רעות) "שאף פעם אל אעשה הצגות כאלה כי אמא תמיד מרגישה מתיי לא אומרים לה את אמת"

פרשה את כף ידה לפניי ו…הפלטה הייתה מונחת שם כמו סרטן נחלים שעדיין לא החליט לאן לברוח.

"יש לך מזל שהיום בעבודה, זה היה תורי לבדוק את הכיסים במכנסיים של הילדים לפני שגיהצנו אותם  במעגלה. רק תחשוב מה היה קורה אם היינו מגהצים אותה? מאיפה היה לקיבוץ כסף לפלטה חדשה?"

דרשה שמיד ארכיב את הפלטה  ושאסתכל לה ישר בעיניים ושאבטיח שלעולם זה לא יקרה לי יותר.

טוב, אז הבטתי והבטחתי… כי מה יכולתי לעשות?…

למחרת , בשבת בבוקר , קברתי אותה בין המצבות שבבית הקברות הישן. כולם חיפשו אותה במשך כשבוע בכל פינה אפשרית במשק. אפילו תלו מודעה על לוח המודעות  בכניסה לחדר האוכל הגדול ש "מי שמצא פלטה ימסור אותה למרפאת השיניים". חנה העלתה את האפשרות שאולי השלכתי אותה לבריכת דגי הזהב ודרשה ממני להודות שכך עשיתי. אולי השתיקה שלי  הזכירה לה את דגי הזהב? . אמא מצידה איימה שבמשך שלוש שנים הם יחזירו למזכירות המשק את חמישים הלירות שעלתה  הפלטה ואת הכסף יורידו לי מהתקציב השנתי שלי ושאשכח ממתנות.

ערב אחד הבחנתי לתדהמתי שמיצו (החתולה שלי) משחקת לה על השביל בפלטה כשהיא בתפקיד החתול והפלטה בתור העכבר.

כן, בית הקברות הישן היה ממש ליד הצריף של הוריי וגם מיצו מאד אהבה לשחק שם.

מיד הבנתי שלא נהגתי כשורה . חפרתי בור ממש עמוק בין שתי מצבות. הנחתי בו את הפלטה והידקתי בנעלי את הקרקע. אחר קפיצות הידוק ממושכות, הנחתי על התלולית  פח חלוד כדי שמיצו וכל האחרים… יפסיקו כבר לנהל לי את החיים…

ובאשר לשאלת העקמומיות הצפויה לשיניי?… שאלה  שאולי מסקרנת כמה מקוראיי…ובכן, הם מוזמנים להיווכח שבחלוף כשישים שנה, הן ישרות להפליא.

ד"ר אולמן ועוזרתו טרחו וייצרו עבורי שוב ושוב בזו אחר זו ,שלוש  פלטות  חדשות. בכל פעם הזהירו אותי שזו האחרונה … ועד היום כל הארבע, עדיין מונחות להן שם בבית הקברות הישן שביגור בקבר משותף לרגלי הכרמל.

רוצה לומר שאני מודה בזאת שאני חייב לקיבוץ יגור  בערך  כמאתיים לירות…  ואולי… אם המזכירות תסכים כג'סטה מיוחדת, לוותר לי על החוב (וכמובן בתנאי שאחזיר להם בתמורה את ארבעת הפלטות)… נוכל לשכוח מכל העניין?

ואז אולי גם  אמא תסלח לי?

אודות nehemia1

אודות נחמיה נולד ועדיין לא מת About Nehemia was born and is still not dead.
פוסט זה פורסם בקטגוריה יגור, ילדות בקיבוץ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.