יגור ויאנוש קורצ'אק?

יאנוש קורצ'אק – ויגור ?

מי מבני יגור, לא שמע על יאנוש קורצ'אק ?
המחנך היהודי בעל השם העולמי שערך את מגילת זכויות הילד ? שכתב את המלך מתיא הראשון ואת את יותם הקוסם ועוד הרבה ספרי ילדים שתורגמו כמעט לכל השפות שבעולם?
הגיבור יאנוש קורצ'אק שצעד בגטו ווארשה , בראש חניכיו אל תחנת הרכבת שהובילה אותם לטרבלינקה? שסירב בבוז לקבל הצעת הגרמנים שיפרוש ויציל את חיו?
אבל מי מאיתנו גם יודע שביקר פעמיים בארץ (ב- 1934 וב – 1936 ) ושהה בקיבוץ עין חרוד?
שביומן יגור מ- 3.8.36 (שמצוי בארכיון יגור) אנו קוראים ש"עסקן פדגוגי ידוע מפולין מתארח אצלנו היום. בערב ירצה בשאלות חינוך.ההרצאה תתקיים ברוסית ותתורגם לעברית?"…
נו טוב… אולי דווקא כן ידענו? אבל …
אבל שייקום מי שידע שקורצ'אק רצה בשנת 1938 להשתקע בארץ ושקיבוץ יגור היווה עבורו
יעד מועדף? !

על מנת להוכיח שאכן כך היה , עלי להקדים ולהבהיר שמראשית דרכו של קורצ'אק כמחנך, הייתה לו שותפה פעילה לעשייה החינוכית ששמה היה סטפניה וילנצ'סקה , או בקיצור – סטפה.
הם ניהלו ביחד את בית היתומים היהודיים (1912 – 1942 ) שברחוב קרוחמאלנה בווארשה.
הוא כמנהל ייצוגי וכרופא ילדים ואילו היא כמנהלת בפועל.
תקצר כאן היריעה מלפרוס את כל פעלם במשך למעלה משלושים שנות עשייה חינוכית ורק נציין שמערכת היחסים ביניהם(שניהם רווקים) לא דמתה לזו השורה בין בני זוג . שררה בינם הרבה הערכה הדדית , חיבה , דאגה , וכמובן שיתוף פעולה , אבל אלה הזכירו (מעדויות של אנשים שהכירו אותם) יחסים שדומים דווקא לאלה שבין אם דואגת לבנה המתבגר.
שוב, מפאת מגבלות המקום, לא ניתן להרחיב ולהביא ראיות אך לכל מי שיחפץ ללמוד על כך , מצויים מסמכים מתועדים (מכתבים , עדויות של אנשים שעבדו איתם וכ"ו)שמחזקים את ההערכה הזו.
סטפה שביקרה בעין חרוד (1932 , 1936) עלתה לארץ במרץ 1938 מתוך כוונה להשתקע כאן.
באוסף המכתבים שנכתבו בינה לבין ידידתה וחניכתה פיגה ליבשיץ – ביבר ז"ל(חברת עין חרוד) ושנשמרו בארכיון עין חרוד מאוחד, מצוי מכתב (שהקפיץ אותי לתקרה)
הוא לא נושא תאריך אבל כנראה נשלח זמן קצר לפני עלייתה של סטפה לארץ. הנה הקטע הרלוונטי ליגור (תרגום מפולנית לעברית של חווקה ולצ'ר ז"ל – אוצרת הארכיון בעין חרוד).
מופיעות הערות שלי בגוף הטכסט בסוגריים ובצירוף – נ.ה:

… הדוקטור (כך נהגה סטפה לכנות את קורצ'אק– נ.ה ) עוד מהסס בקשר לנסיעה . אם כן אז ביולי או בספטמבר . צריכים להזמין אותו מיגור , כי אם לא מושכים אותו שומרים . (מתכוונת שתנועת השומר כבר מנסה לעשות זאת ולפי ההמשך היה צריך להיות כתוב: "כי הם לא מושכים אותו…השומרים"- נ.ה)
אני אומרת לך את זה בסתר. הוא קיבל מכתב עם הזמנה לכרכור. את יודעת כמה הוא חשדן, הוא חושב שאולי אתם (התנועה הקיבוצית – נ.ה) לא רוצים אותו, כי לא כותבים. וזה אומר שכדאי להכיר את האירגון של השומרים , כי שם מזמינים אותו. אולי שפרוני או עדה מיגור (עדה יגורי בהדגשה שלי – נ.ה) יכתבו, אפילו דרכי , "שמעו ממני שהוא מתכוון לנסוע ולכן מבקשים וכ"ו " הוא מפחד מגשר ובית אלפא – וזה נכון. הכי מתאימה יגור – נכון ?

כידוע קורצ'אק נשאר בוארשה . גם סטפה חזרה לשם באפריל 1939 (אחרי שלושעשרה חודש בעין חרוד) . יש סבורים שנענתה להפצרתו של קורצ'אק בשל הרעת התנאים (אנטישמיות גוברת ומצוקה כלכלית) אבל לא מצאתי לכך סימוכין של ממש . מעידך , ידוע שבשש השנים שקדמו לעלייתה כבר לא ניהלה את בית היתומים אלא שימשה כמפקחת ארצית על פנימיות לילדים שבחסות ארגון יהודי כלל ארצי. לכן גוברת בי הסברה ששובה לוארשה נעשה כדי להסדיר את עלייתו של קורצ'אק עצמו לארץ ולא כדיי לשוב ולנהל את בית היתומים. מהיכרותה אותו העריכה שיש לדרבן אותו ולסייע לו בהסדרת כל הפרוצדורות שכרוכות בשנוי הגדול בחיו – העליה לישראל. באחד ממכתביה האחרונים (כבר אחרי הפלישה הגרמנית) היא כותבת לחברה בארץ שברגע זה מקומה עם הילדים בווארשה ולא במקום אחר, ומכאן המסקנה המתבקשת, שלא ירדה מן הארץ אלא ששבה לשם לתקופה קצרה ונלכדה שם. בעיקר בשל צו מצפונה .

במכתבים של קורצ'אק לידידו בארץ, עוד לפני פרוץ המלחמה, הוא מתאר את הקשיים הצפויים לו לכשיעלה. הוא מטיל ספק אם לא איחר כבר את הרכבת, שכן משבר אבדן המולדת (פולין) ותרבותה והסתגלות למולדת חדשה מהווה משבר שגם צעירים מתקשים להתמודד מולו…יתכן שספקות אלה הביאו לדחיית עלייתו והביאו עליו את אחריתו המרה.

חמישה חודשים בלבד אחר שובה של סטפה לוארשה, פולשים הגרמנים לפולין … וההמשך ידוע.
שניהם מתמסרים לקיום בית היתומים בתנאים קשים ביותר(מנובמבר 1940 הם בתוך הגיטו הקטן ) ומספר הילדים מוכפל (מעל מאתיים) על אף התמותה מרעב וממחלות . ב – חמישי לאוגוסט 1942 – ביום החמישעשר לחיסול סופי של "הגטו הקטן"נשלחים ילדי בית היתומים להשמדה בטרבלינקה .
אנשים שצפו במצעד הנורא הזה, שהסתיים ברחבה הגדולה שליד תחנת הרכבת, העידו שהילדים נראו מסודרים , נקיים ומסורקים , כאילו התכוננו לטיול שנתי וכאילו לא הבחינו בערימות הגוויות שבדרכם ,כאילו לא שמעו את נביחות הכלבים וצרחות הקלגסים. קורצ'אק הלך בראש טור הבנים כשהוא נושא את דגל בית היתומים ואילו סטפה בראש קבוצת הבנות. איתם צעדו גם שמונת העובדים הנוספים של המוסד.

הנה , הבאתי לכם (על קצה בוהן רגל אחת) את סיפורם של יאנוש קורצ'אק ועוזרתו סטפה, והקשר שלהם ליגור. אבל לא אוכל לסיים מבלי להזכיר עוד קשר סמוי שהיה בינם לבין יגור…
חברת יגור בתיה גוטהלף הזכורה לנו לטוב, עבדה כמחנכת בבית היתומים היהודי שברחוב קרוחמאלנה בתחילת שנות העשרים . היה זה בהסדר לסטודנטים יהודיים שלמדו חינוך ועבדו במקביל בבית היתומים(מה שכונה ה"בורסה") וכך זכתה בתיה להדרכה צמודה(בעיקר מסטפה) ותנאי מחיה תמורת עבודתה . בשל צניעותה הרבה(שאפיינה את דור הורינו)לא התפארה בתיה בעובדה זו … למרות שבהחלט הייתה ראויה להתגאות בה.

…………………………………..

הסתמכתי בכתבי שורות אלו על כתבים של : האמן יצחק בלפר – חניכם של סטפה וקורצ'אק, על ספרה של ד"ר רונית פלוטניק- "האשה שמאחורי קורצ'אק". ספרה של החוקרת טלי שנר :"המלך מתיא בארץ ישראל – מסע בעקבות קורצ'אק בארץ התקווה" . על מאמרו של ד"ר משה שנר – "ארץ התקווה – עיון מחודש בשאלת ארץ ישראל בעיני רוחו של יאנוש קורצ'אק". על מסמכים המתועדים בארכיון עין חרוד. ועל שני ספרי המחקר "איש יהודי מפולין-חיו ופועלו של יאנוש קורצ'אק, ויאנוש קורצ'אק – חיים למופת" שנכתבו שניהם על ידי יצחק פרליס … שנמנה על עמודי התווך של יגור… והנה תם ולא נשלם לו סיפור המעגל.

נחמיה הר- פלד
בן יגור

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה סיפור קצר | כתיבת תגובה

כל האמת כולה

כשהגענו לכיתה ג'.  בישרה לנו חנה יום אחד בזמן ארוחת הצהריים . שהיום אחרי המקלחת במקום למנוחת צהריים כמו תמיד, נלך לבדיקות אצל רופא השיניים.

כשישבנו במרפאה החדשה (כיום בת שישים בערך) מול דלתו של רופא השיניים ,ייחלנו שניקרא אחרונים כדי שנפסיד את "מנוחת הצהריים"…

כשהגיע תורי לשכב על הכסא הבטתי מהופנט בד"ר אולמן.  "מה יומר למראה שיניי העקומות?" .

הוא הביט בחטף לתוך פי הפעור. ציווה עלי כמה פעמים לסגור ולפתוח…ולבסוף ספק קבע ספק נהם : "עדיין מוצץ מה?!"

השקעתי ראשי בין כתפיי והתכווצתי לקראת גזר הדין.

"פלטה"  רטן וסימן לי לרדת ולצאת.

הספקתי עוד לשמוע אותו מסביר לחנה ש :"אם הפלטה הוא כבר יפסיק למצוץ את האצבע"

לשבוע שאחרי, הוזמנו רק אלה שנועדו לפלטה.

בדרכנו הפעם למרפאת השיניים החלה מסתמנת בינינו מעין תחרות של: "מי יגיע אחרון".

חנה הבחינה בכך ואיימה שמי שלא יזדרז ישלח מיד חזרה  לישון.

זה לא נשמע לנו כאיום רציני, כי איך יתכן שנקבל פלטה בלי לבוא קודם לרופא השיניים?…

כבר בשלב החדרת הגבס לתוך הפה לשם יצירת המתווה לפלטה, קוננה השיננית באוזני חנה ובאוזני ד"ר אולמן שהפלטה עולה חמישים לירות! ממש הון תועפות במושגים של אז כשתקציב השנתי של אבא ואמא שלי הסתכם בפחות. כשהד"ר הצמיד לי לחך את הגבס הגיבה הבטן שלי בהתכווצות עזה וכמעט הקאתי. הוא הורה לי  להירגע והידק עוד יותר את לחץ  אגודלו כלפי מעלה.

בדרכנו חזרה לבית הילדים בעוד חנה ממתינה במרפאה  עם שני המטופלים האחרונים, החלטנו (ראובן גל ואני) שיש צורך דחוף בניקוי בריכת דגי הזהב ושחייבים להתחיל בכך מיד ועכשיו, כי אם לא אנחנו אז מי ומתיי?

כשחנה הגיעה לא הבחנו בה  כי היינו שקועים עד הברכיים במי הבריכה מנסים לדלות את הלכלוך הרב שהצטבר שם.

היא ממש כעסה ואמרה שזה מאד חמור מה שעשינו ושעוד יבוא יום שנצטער על כך כי כשנרצה לישון בצהריים לא נוכל… שכן אז כבר נהיה גדולים ונצטרך לעבוד במקום לישון…

לא העזנו להסביר לה את  המצוקה של דגי הזהב…

בסוף היינו ארבעה שזכו לקבל פלטות.  שוב שמענו כמה הן יקרות  ושאם לא נקפיד להרכיב אותן ברציפות אוי ואבוי מה שיקרה לשיניים שלנו.

למי שלא התנסה, החיסרון העיקרי בפלטה אלו הברזלים שאמורים לישר את השיניים. הבעיה איתם שהם דוקרים ולפעמים אפילו שורטים ולפעמים ממש עלולים לקרוע את כיס המכנסיים.

לכן המקום המועדף זה לא בכיס, אלא במגירה של הספרים והמחברות למשל. אלא מה? שאמא, מאד דאגה לעתיד השיניים שלי ולכן בכל ערב דרשה שאפתח את הפה ואראה לה את הפלטה . לכן נאלצתי בערבים לשאת אותה בכל זאת בכיס, כך שתהיה לי אפשרות לשליפה זריזה  וישר לפה.

אבל… כפי שכבר ציינתי, הברזלים היו לפעמים נתפסים בבד הכיס וכמעט שהסתבכתי עם אמא בגללם.

בפעם הראשונה שאבדה לי הפלטה,  כל היום דאגתי. חששתי מהרגע שהיא תבקש לוודא שהיא בפי. רקמתי לעצמי סיפוריי כיסוי  ש"בשיעור התעמלות… כשהתגלגלנו על הדשא… פתאום היא כלומר, הפלטה …נפלה לי וזהו"…אבל חששתי שתתעקש שנלך לחפש אותה בדשא כי הרי עלתה חמישים לירות !…וזה המון כסף!  בחנתי אפשרות אחרת. ש"שמתי אותה על השולחן בזמן האוכל ושאולי התורנים זרקו אותה לפח לא בכוונה" …אבל זה נראה לי אכזרי מדיי כלפי אמא .בקיצור… כמה שלא חשבתי על סיפור טוב יותר, כך הם נראו לי פחות אמינים.  לכן החלטתי באומץ להימנע מבדיות ולנסות דרך פשוטה וישרה.

שבכניסתי בערב לחדר והיא שאלה לשלומי ואם יש לי משהו חשוב לספר לה, התחלתי לדבר במבטא כזה עילג כאילו הפלטה בפי.

היא נעצה בי את המבט הכעסני שלה ואמרה לי בצרפתית (שזה כבר בישר רעות) "שאף פעם אל אעשה הצגות כאלה כי אמא תמיד מרגישה מתיי לא אומרים לה את אמת"

פרשה את כף ידה לפניי ו…הפלטה הייתה מונחת שם כמו סרטן נחלים שעדיין לא החליט לאן לברוח.

"יש לך מזל שהיום בעבודה, זה היה תורי לבדוק את הכיסים במכנסיים של הילדים לפני שגיהצנו אותם  במעגלה. רק תחשוב מה היה קורה אם היינו מגהצים אותה? מאיפה היה לקיבוץ כסף לפלטה חדשה?"

דרשה שמיד ארכיב את הפלטה  ושאסתכל לה ישר בעיניים ושאבטיח שלעולם זה לא יקרה לי יותר.

טוב, אז הבטתי והבטחתי… כי מה יכולתי לעשות?…

למחרת , בשבת בבוקר , קברתי אותה בין המצבות שבבית הקברות הישן. כולם חיפשו אותה במשך כשבוע בכל פינה אפשרית במשק. אפילו תלו מודעה על לוח המודעות  בכניסה לחדר האוכל הגדול ש "מי שמצא פלטה ימסור אותה למרפאת השיניים". חנה העלתה את האפשרות שאולי השלכתי אותה לבריכת דגי הזהב ודרשה ממני להודות שכך עשיתי. אולי השתיקה שלי  הזכירה לה את דגי הזהב? . אמא מצידה איימה שבמשך שלוש שנים הם יחזירו למזכירות המשק את חמישים הלירות שעלתה  הפלטה ואת הכסף יורידו לי מהתקציב השנתי שלי ושאשכח ממתנות.

ערב אחד הבחנתי לתדהמתי שמיצו (החתולה שלי) משחקת לה על השביל בפלטה כשהיא בתפקיד החתול והפלטה בתור העכבר.

כן, בית הקברות הישן היה ממש ליד הצריף של הוריי וגם מיצו מאד אהבה לשחק שם.

מיד הבנתי שלא נהגתי כשורה . חפרתי בור ממש עמוק בין שתי מצבות. הנחתי בו את הפלטה והידקתי בנעלי את הקרקע. אחר קפיצות הידוק ממושכות, הנחתי על התלולית  פח חלוד כדי שמיצו וכל האחרים… יפסיקו כבר לנהל לי את החיים…

ובאשר לשאלת העקמומיות הצפויה לשיניי?… שאלה  שאולי מסקרנת כמה מקוראיי…ובכן, הם מוזמנים להיווכח שבחלוף כשישים שנה, הן ישרות להפליא.

ד"ר אולמן ועוזרתו טרחו וייצרו עבורי שוב ושוב בזו אחר זו ,שלוש  פלטות  חדשות. בכל פעם הזהירו אותי שזו האחרונה … ועד היום כל הארבע, עדיין מונחות להן שם בבית הקברות הישן שביגור בקבר משותף לרגלי הכרמל.

רוצה לומר שאני מודה בזאת שאני חייב לקיבוץ יגור  בערך  כמאתיים לירות…  ואולי… אם המזכירות תסכים כג'סטה מיוחדת, לוותר לי על החוב (וכמובן בתנאי שאחזיר להם בתמורה את ארבעת הפלטות)… נוכל לשכוח מכל העניין?

ואז אולי גם  אמא תסלח לי?

פורסם בקטגוריה יגור | כתיבת תגובה

הצוללת שהייתה ולא נבראה

סיפורי מתחיל הפעם , בשנת אלף תשע מאות שישים ושתיים, אולי שישים ושלוש, ביום שישי אחר הצהרים על שובר הגלים הצבאי בנמל חיפה. אני בשרות סדיר בחיל הים. ממהר למקלחת שבמגורים וחושש שלא אספיק לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה. אין איש מלבדי על השובר , התעכבתי בגלל תקלה במנוע הספינה ואני נראה כסמבו שטבל בשמן השרוף של המכונה. חייב להספיק ולהתקלח לפני הכול.

בעודי מתכנן את הפעולות שאבצע מהר  מבלי להתעכב, הבחנתי באח"י (אניית חיל הים) נוגה או כפי שקראנו לה בחיבה "אחותי נוגה" כשהיא מתמרנת כניסה לנמל. הייתה זאת אנייה מוזרה שנבנתה במיוחד ללוות שיירות באוקיאנוס הצפוני במלחמת העולם השנייה. החרטום שלה תוכנן לשבור קרחונים ובהעדר קרח באזורנו , נאלצה להסתפק במטלות אחרות , כגון צייד צוללות ליווי ספינות טורפדו , ושאר "סתימת פקקים" שהשתיקה עדיין יפה להם. שני חברים שלי,עוד מבית הספר הימי שרתו עליה כמכונאים וידעתי שהם חוזרים מהפלגה לאיי יוון.

כל הפלגה לחו"ל של כלי שייט בחיל הים היה אירוע שהצוות היה מתכונן ונערך לקראתו כמה שבועות מראש. מיד אם פרסום דבר ההפלגה היה כל איש צוות  פותח במסע איסוף כספים מהמשפחה  .  לכל אחד ברשימת המפליגים הוקצע סכום גג של שלוש מאות דולר. כל דולר היה שווה שלוש לירות. באותם ימים אחזקת כסף זר חיבה קבלת אייתר מיוחד מהרשויות.

לי אישית לא  הייתה  כלל בעיה בגיוס הלירות מהמשפחה , משום שכל המשפחה שלי כללה אבא אחד שסבל מ"תזרים שלילי קבוע בבנק". כשהייתי ממלא את הטופס בקשה להמרת הלירות בדולרים כבר היו נצמדים אלי "טובי ידידי" כדי לעזור לי להשלים את החסר עד לתקרת המכסה . כשיצאתי מהשלם עם שלוש מאות הדולר בידי. הם היו עטים עלי וחוטפים את חלקם. תמיד המום מחדש לגלות שבעצם נותרתי עם דולרים בודדים.

בימים ההם , המצרך המבוקש ביותר בארץ היו מגהצי האדים. מחירם בחנויות היה פי חמישה ויותר ממחירם בקפריסין למשל. אותו דבר לגבי הרדיו טרנזיסטורים. בעלי החנויות בקפריסין ידעו שהופעת כלי שייט ישראלי באופק , מבשרת אפשרות לחגיגת מכירות גדולה. נותר להם רק להתפלל שנכנס לנמל שלהם ולא לנמל שכן.

מפקדי הספינות הזהירו תמיד בפקודת יום מיוחדת  שכל סחורה מוברחת שתמצא בספינה תוחרם והמבריח ייענש. אף אחד לא התייחס לפקודות האלה ברצינות , בעיקר לא המפקדים שכתבו אותן.

לכן ידעתי שהשיפולים של הנוגה עמוסים , במגהצים ובטרנזיסטורים ושכבר ביום ראשון הקרוב יגיעו ל"שוק הימאים" בעיר התחתית בחיפה. איך יעשו את הדרך לשם ? לא אוכל לפרט כאן , בשל המחויבות שלי לשמירת סודות גלויים. כבר ציינתי ש"יד לפה" זה המוטו שלי?.

כמעט כבר הגעתי לשורש שובר הגלים כשראיתי לפתע מעין צינור  שמזדקר בין הגלים. התנועה המהירה שלו כשהוא חותך את המים הבהירה לי מיד שזה פריסקופ של צוללת.  מסכנים חשבתי לעצמי , החברה האלה יעבירו את השבת בתרגול "סריקת חוף" משעממת. מתוך סקרנות של רגע הסתובבתי לאחור לראות באיזה משתי הצוללות הפעילות מדובר. לא האמנתי למראה עיניי שתי הצוללות עגנו להן בשלווה ליד הרציף.

"צוללת אויב ! " שמעתי בראשי את הקריאה , ופרצתי בריצה לכוון המפקדה של הבסיס. התפרצתי מתנשף למשרד המפקד התורן וצעקתי לעברו " יש צוללת ליד השובר , ראיתי פריסקופ"  הרב סרן שכנראה היה שקוע בתכנון השבת המשעממת שמתחילה עוד מאט , התקשה להבין למה אני מתכוון והחל לברר מי אני , מה אני רוצה  , ולמה זה מגיע לו. אחר שהבין ביקש שאמתין בחוץ , ושמעתי אותו מורה לסמל התורן לגשת לשובר ולדווח לו מה קורה. אמנם חשתי בצער שמתחיל לחלחל בי בגלל האוטובוס האחרון , אבל ידעתי שעלי להזניח כעת את בעיותיי הפרטיות. ראיתי חייל שבא בריצה מכיוון שער הבסיס ושמעתי אותו מדווח שלשער הגיעו כמה מתרחצים  מהחוף השקט (חוף רחצה בבת גלים שסמוך לבסיס) ומדווחים על פריסקופ של צוללת.

נשמתי לרווחה , "הנה זו כבר לא הזיה שלי בלבד". מיד נשמעה צפירת האזעקה לעמדות קרב והתחילה פאניקה אמיתית. חיילים רצו לכל עבר. שקלתי אם עלי לרוץ לספינה ולהתניע מנועים , למה נזכרתי בפרל  הרבור ? הבחנתי במפקד התורן יוצא בהול מפתח המשרד , שאלתי אותו מה לעשות. הוא השיב "תתחפף לי מהעיניים!" ורץ למשרד קצין המבצעים.

מה יכולתי לעשות ? אולי כעס עלי שהרסתי לא את התורנות. לא נעלבתי מ "התתחפף" שלו , אבל נזכרתי במקלחת. " כשיצאתי מהמקלחת שמעתי התפוצצויות מכיוון הים. ראיתי את "אחותי נוגה" מבצעת סריקת תקיפה נגד צוללת. טוב חשבתי  "אורי ונתן חברי , לא חלמו שיטביעו היום צוללת אויב". .באוטובוס דמיינתי איך אקבל את האות המיוחד שיעניק מפקד החיל ואולי הרמטכ"ל בעצמו לי ולצוות של הנוגה. אולי חלמתי אבל אני זוכר ששמעתי את הרמטכ"ל שואל את השליש שלו מי היה זה שגילה את הצוללת ? התחלתי להסתבך כשהתנפלו עלי העיתונאים."בסך הכול  רציתי להספיק לאוטובוס! באמת שלא מגיע לי שום ציון לשבח. במשך כל השבת התקשיתי לשמור את הסוד מאבא שלי .  "יד לפה" שיננתי את המנטרה .  הקשבתי לחדשות ששודרו  שלוש פעמים ביום  ולא נאמר דבר בעניין הקרב במפרץ חיפה.

ביום ראשון, כשחזרתי, "אחותי נוגה" לא עגנה ברציף הקבוע שלה.  "אולי הם עדיין עסוקים במרדף?" "שמעת מה קרה לנוגה?" שאל הזקיף  את כל מי שחזר מחופשת השבת "היא פיצצה לעצמה את הירכתיים. כמעט טבעה , בקושי גררו אותה לנמל הקישון. אתמול העלו אותה על המבדוק במספנת הקישון " וכאן פתח בהרצאה מפורטת על הצוללת שהופיעה מול שובר הגלים , שהנוגה הייתה בסביבה… כך שתוך זמן קצר היא הצליחה ליצור קשר גילוי באמצעות הסונאר(מכשיר הדופלר) זרקה פצצות עומק באזור המצאות הצוללת. וכאן נעצר כי לא ידע מה מקור התקלה ולמה הנוגה נפגעה מהדף הפצצות של עצמה. הובאה השערה בין המומחים והמבינים ליד כבש הספינה שכנראה לא הספיקו מרוב חיפזון לכוון את מרעום הפיצוץ להפעלה בעומק הרצוי ולכן הפיצוץ היה בעומק  אפס.

כך או כך, הנוגה חזרה לשירות פעיל רק אחר כמה שבועות. כשכבר עגנה במקומה הקבוע קרוב לרציף שלנו , הלכתי לבקר את החברים.  הם נראו עדיין שפופים מוראלית ולא ששו לדבר על המקרה. ישבנו בחדר האוכל שנפגע קשות מהפיצוץ ותוקן. תחקרתי אותם על מידת הנזק וכיצד התגברו על המים שפרצו למדורים. הם תיארו את הפעולות שביצעו לשאיבת המים והתעכבו במיוחד על תאור עוגמת הנפש שלהם. "מילא שכבר הפסדנו את השבת בבית" גנח אורי  "אבל אתה יודע איזה נזק נגרם לקרטונים עם המגהצים וכל השאר? "  הכל הוצף מי ים , הכל הלך פרש. "  אני מת לדעת מי האידיוט שהמציא את הצוללת הזאת אמר נתן הייתי כבר מראה לו מה זה. . . " רגע  מה זאת אומרת , אתם רוצים להגיד לי שלא הייתה בכלל צוללת? " אם לא הייתה , למה השלכתם פצצות עומק מחומשות , הרי בטח היה לכם מגע גילוי , לא ?"

"איזה מגע ואיזה באטיח " הרי בכל התרגילים הם (מפעילי הסונר) יוצרים קשר  מגע עם צוללת גם כשאין בכלל צוללת , בחייך אתה לא מבין שמישהו במפקדה רצה סתם לטרטר אותנו? דווקא כשאנחנו חוזרים מחו"ל, כשכל כך ממהרים הביתה , אז המציאו לנו צוללת"

שמע! התפרצה מתוכי צעקה , אני ראיתי במו עיני את הפריסקופ של הצוללת" ולא רק אני  גם מתרחצים בחוף השקט ראו" לרגע השתרר שקט בחדר האוכל. כל הצוות התורן שנוכח במקום , כולם הסתכלו עלי. נתן או כפי שכיננו אותו "יד הנפץ" הניח עלי את הכף שלו ואמר לי בחיוך " שמע נחמיה אתה רוצה שיעשו ממך כאן נקניק ? למה לך לפתוח לאנשים את הפצעים? "  "בסדר נכון אתה צודק" מיהרתי להשיב כנראה בהשפעת הנקניק  "אבל רק רציתי שתדעו שכן הייתה צוללת" התעקשתי כמו גבר.   אורי נעמד לידי והכריז בקול רם, "לידיעת כולם כאן, אני מאמין לנחמיה שהוא לא סתם ממציא .עלינו להשלים עם העובדה שהייתה צוללת וכעת היא כנראה שוכבת על קרקעית המפרץ ,מכוסה בערימה גדולה של מגהצי אדים." מי שרוצה לקבל חזרה סחורה שאבדה שהרשם על גוש הקרח שבחדר הקירור של האוניה".

פורסם בקטגוריה חיל הים, סיפור קצר | כתיבת תגובה

זיוה ומשה מחפשים נואשות נושא לסיפור

"מחר יש פגישה עם שדמית . שלחת לה כבר סיפור ?" לחשה  זיוה למשה כשישבו בחדר ההמתנה של הרופא.

"לא אין לי על מה לכתוב"

זיוה שלפה מתיקה מחברת ועט

"לא התכוונתי שאין לי במה לכתוב . אין לי בראש נושא ראוי לכתיבה – עמלנית שכמותך"

"למה לא עוד משהו מהקיבוץ? שדמית מאד אוהבת את זיכרונות הילדות שלך משם"

" כן יכול להיות אבל כבר ספרתי הכול, דיי הקיבוץ נגמר לי!"

" משה , אחרי מי אנחנו ? אתה שם לב לתור שלנו?"

"כן יש עוד שלושה לפנינו , הקדמנו מדיי…"

" נו אז תגרד עוד משהו מהקיבוץ , הרי לא תשב כאן כל הזמן משועמם …על החבר שלכם שנפל מהצוק בטיול השנתי ושבר את הרגל כבר כתבת?"

"לא וגם לא אכתוב , מה כבר אפשר לספר ?שאריק השויצר החליק, נפל, צרח מכאבים? שמאירקה ושושנקה קיבעו לו את הרגל עם כפייה ועשינו אלונקה מתרמילי גב ..? באמת זיוה מה מעניין כאן? איפה הקונפליקט? מה כאן הבעיה שאיתה מתמודדים? סחבנו אותו עד הכביש הראשי ושם עצר לנו טנדר שלקח אותו לבית החולים בעפולה . חזרנו בחזרה לנחל חרוד  והמשכנו בטיול. בסדר? אז מזה את רוצה שאכתוב סיפור? את מי זה יכול לעניין?"

"אז אולי על המטפלת שהתעללה בכם בגן הילדים?"

"את יודעת שאת אוצר בלום? זוכרת הכול סלקטיבית. הרי כבר כתבתי על המרשעת ההיא ואפילו ניסיתי להגן עליה , להסביר שבכלל לא רצתה לעבוד בגן הילדים אלא רצתה במשתלה אבל שם לא רצו אותה … לא זוכרת ששדמית העירה לי שמשתלה לא כותבים בטת? שהתנצלת בפני הקבוצה שאני דיסלקטי? שיכול לכתוב את אותה המילה בשגיאות שונות? פעמיים באותה שורה ושזו לא אשמתי – שזה אצלי כמו מום מלידה?"

"בסדר משה , אמרתי לך שאתה דיסגרפי  ולא דיסלקטי .זה בכלל לא אותו דבר. אולי תכתוב על האימא החורגת שהייתה לך? על הסבלים שהביאה ? שהכו אותך ואיך ברחת מהם והזעקת את אבא שלך?"

"באמת זיוה את מגזימה ! הם לא הכו אותי , רק לא נתנו לי לצאת עד שגמרו להעמיס את כל הרהיטים. אולי כדאי שאדפיס לך חוברת של כל מה שכבר כתבתי? מה אני בכלל בעינייך איזו פרה חולבת סיפורים שנותנים לה דלי והסיפורים  נוזלים מעצמם?"

"טוב שהזכרת פרה משה, נזכרתי בוולוולה.  זה שהקדיש את כול חיו לפרים.עליו לא כתבת ואל תגיד שזה לא סיפור ושלא צריך לכתוב אותו "

משה הביט באשתו וכווץ שפתיו.

"טוב בסדר זיוה. האמת שניסיתי יותר מפעם לכתוב על וולוולה  אבל זה לא הלך .  את מבינה  שקשה לכתוב על אחד שתקן וחייכן שכל מה שהיה לו בראש התחיל ונגמר בהזרעה מלכותית של עדרי הפרות בארץ? לא הייתה לו אישה ,לא ילדים , לא השתתף באירועים , אפילו לא בא לאסיפות הקיבוץ, נזיר שחושב רק על פרות ופרים. שנע בין הקיבוצים והמושבים עם מחברת עבה שבה הוא מנהל את רישום הזיווגים שלהם. מה כבר אפשר לספר עליו? שנהרג יום אחד מבעיטה של פר מיוחם כשניסה למרוח לו וזלין את יודעת איפה? שהייתה זאת לפי השמועה נקמת יחיד של פר בודד בשמם של דורות פרים לפניו, בגלל שמנע מהם אהבה חופשית? שאולי גם נעלבו וכעסו שחשף אותם לעינינו – הילדים?

"את מבינה זיוה כמה שזה לא סיפור? יגידו שאני מדמיין סיפורי זימה ועוד על בהמות. שזה לא ראוי כלל לרמת הכתיבה של הקבוצה. באמת ,אין לי מה לכתוב על וולוולה! "

" לא משה , תכתוב. זה ישמע אחרת לגמרי כששדמית תקריא, רק בשביל זה כדאי שתכתוב כדיי שהיא תקריא, אצלה זה נשמע לגמרי אחרת. הרבה יותר טוב ויפה…  מתיי תורנו לרופא ? משה! אתה בכלל משגיח על התור שלי?!"

פורסם בקטגוריה fictional story, דמויות, זיוה, יגור, משה, סיפור קצר, שדמית | כתיבת תגובה

התיקון של סמי

(This story was translated by Lily, my daughter, and posted on her Blog)

"ישבתי מול הקצין הגרמני ורעדתי.רק שנינו היינו בתא.כשהרכבת נעצרה בתחנה בטור לפן הדלת נפתחה והופיע אחד מהמליציה .  שמעתי צעקות בקרונות האחרים יודן הראוס. הקצין שאל בגרמנית מה קורה כאן? והמלציונר הזדקף הצדיע וביקש סליחה. אחרי שהדלת נסגרה פלט הקצין משהו כמו קללה והמשיך לקרוא בעיתון. ראיתי את החברות שלי  בחוץ. התכופפתי לקשור את  שרוכי הנעליים כדיי שהן לא יראו אותי …אתה מבין כמה פחדתי? מרוב פחד עשיתי פיפי בתחתונים… באמת השם שלך סמי או שזה סתם?תגיד את האמת אני לא אחת שמוסרת… "

מחמוד הביט בזקנה ורצה לשאול אותה למה לא ישבה מהתחלה עם החברות שלה  אבל רק אמר "יכול להיות שאסגור לך את המים לכמה זמן כי  צריך להחליף  כאן את המופה . את רואה שהיא חלודה לגמרי?"

"בסדר תעשה מה שצריך , אני בטוחה שזה לא השם שלך , מה פתאום שיקראו לך סמי ?אתה נוצרי ? לא שיש לי משהו נגד הנוצרים  אתה יודע ? אני עד היום מתפללת לפעמים את התפילות שלימדו אותנו במנזר, אתה מאמין שאחרי שישים שנה זה קורה לי?  כל כך רציתי להיות נזירה , כשהדוד שלי בא לקחת אותי בסוף המלחמה צעקתי עליו יהודי מלוכלך … אתה מבין כמה השתגעתי?"

"זה בגלל נחום שקוראים לי סמי , הוא אומר שיש קליינטים שלא רוצים שערבי יעבוד בבית שלם אז לי לא איכפת אבל נחום בעצמו כשאנחנו לא על יד קליינטים קורא לי מחמוד שזה השם שלי, הוא גם אומר  שהיהודים מקבלים עכשיו את העונש שלהם, שהם נכנסים לנעליים של הגרמנים. את בטח מבינה למה הוא אומר ככה ,יעני אולי שעכשיו גם הם אותו דבר או משהו כזה … אולי תטלפני אליו ותשאלי אותו אם להחליף את המופה  שהיא חלודה? כי אם כן אז צריך להגיד לו שיביא חדשה"

הם טלפנו אלי יום אחד והודיעו לי שבאמת הייתי ברכבת הזאת' ושבגלל זה הם יתנו לי פיצויים. כי אצלם כתוב שנשלחתי ברכבת הזאת לאוושויץ . שהחלפנו רכבות בטור לפן שזאת עיר קטנה בצרפת ושמשם המשכנו לאוושויץ. אמרתי לגברת שדיברה איתי שלא ירדתי בטור לפן, ושהמשכתי עוד שתי תחנות , אמרתי לה ,סליחה גברת אבל כתבתי לכם שלא הייתי בשום מחנה ריכוז חוץ מדרונסי, וגם משם ברחתי כבר באותו היום כשהכניסו אותנו לשם. אז היא אמרה שזה לא משנה לה שאם כתוב שהייתי באוושויץ אז בטח שכחתי שהייתי.  אז אתה יודע מה אמרתי לה ? שאני מבקשת שהם יתקנו את מה שכתוב שם אתה מבין ? שהיא לא תגיד לי מה היה ומה לא היה  כי נכון שאני כבר לא צעירה אבל אני זוכרת כל רגע ורגע מהמלחמה ואם הנאצים לא הצליחו להכניס אותי לאוושויץ אז גם אחרי שישים שנה הם לא יכניסו. אתה יודע סמי מה זה לעמוד בתוך הבוץ עד הבטן במשך ארבעה ימים ולילות כשהכלבים שלהם מריחים שיש אנשים בבוץ אבל הם לא יכולים להיכנס? שהם יורים עלינו לתוך השיחים ואנחנו מתכופפים ומכניסים את הפנים לבוץ. העור של הרגליים נהייה אדום כמו מאש. הרבה זמן אחר כך עוד היו לי פצעים על הרגליים שלא עברו. הצרפתים לא רצו לתת לי פיצויים. אמרו שנולדתי בפולניה לפני המלחמה אז שאני לא הייתי צרפתייה בזמן המלחמה .אבל אתה יודע שאני הייתי ברזיסטונס שפיצצתי עם ז'ק הקטן רכבת של הגרמנים? שאני ברחתי אבל ז'ק רץ לחפש בקרונות נשק. לא היו שם רובים אבל היו שם המון קופסאות עם שוקולד בשביל הצבא הגרמני. הוא הביא כמה כאלה למחסן איפה שהסתתרנו. אני עברתי למקום אחר ואותם תפסו הגרמנים והרגו. אתה מבין? הם מצאו אצלם את הקופסאות של השוקולד. כן זה היה המזל שלי שבאותו יום הלכתי לבקר את האח שלי שהשארתי אותו במוסד של מפגרים שהמנהל היה גם מהרזיסטונס. אחר כך כשרציתי לחזור לא יכולתי בגלל שחליתי בצהבת וככה הם לא תפסו אותי.כל יום עבר כמו שנה. למה עכשיו אני פתאום חושבת על זה כל הזמן? למה כל השנים לא דברתי על זה אפילו עם בעלי? אתה יודע שהילדים שלי שהם עכשיו כבר סבים ולא יודעים כלום ממה שספרתי לך? ועכשיו שאני רוצה לספר, שזה יושב לי בפנים כמו אש, זה בכלל לא מעניין אותם, גם לא את הילדים שלהם…"

מחמוד רצה להגיד לה שהחלוק שלה קצת פתוח,  אבל רק אמר "נכון כמו שהיום לא רוצים לשמוע עלינו, איך אנחנו רעבים וסובלים מהקור בלי חשמל בבית, יעני עכשיו זה התור שלנו להיות כמו אתם שהייתם בגרמניה… אז איפה הטלפון שלך בשביל שאתקשר לנחום בקשר למופה?"

פורסם בקטגוריה דמויות, סיפור קצר, סמי | כתיבת תגובה

הגיע הזמן שאספר על מנחם

מנחם אביו  (עם שורוק ב – וו), הגיע ליגור  במסגרת עליית הנוער ב- 1946.  רוב ילדי הקבוצה עלו מסוריה. מנחם הגיע עם אחיו הגדול מרדכי (מוטקה) ממצרים. מרדכי שולב בקבוצה בוגרת יותר שגויסה  אחר זמן לפלמ"ח.

מאמא שמעתי שבאו ממשפחה עשירה . שהוריהם נפטרו ושתי אחיותיהן הבוגרות העדיפו להישאר במצרים והקשר בינן לאחים נותק.

אמא שימשה כמטפלת של הקבוצה של מנחם וכך הכירה אותו  מקרוב.

גדלתי כבן יחיד להוריי אבל לא בדיוק… היה לי את מנחם שהיה לי כאח. כשאבא עוד היה מגויס לצבא הבריטי היה זה מנחם שעזר לי  ללכת את צעדיי הראשונים, היה זה הוא שלעג לי כשבכיתי .  היה זה הוא שטייל איתי בשבתות לאורווה ולרפתות,  שהכיר לי את הכלב של הקבוצה  וששיחק איתי בים.  מנחם היה לי אח  אמיתי.

הפרידה ממנחם - אמא, מנחם, אבא, ואני

יום אחד הם באו שלושתם לגן. ההורים ומנחם. העירו אותי משנת הצהריים. אמרו שמנחם בא להיפרד כי הקבוצה שלו עוברת לקיבוץ חולתה.  אבא צילם אותנו ישובים על השולחן בחצר גן ישקה.

כבר שמעתי דיבורים על הנסיעה הזו של מנחם. ידעתי שהם פנו למזכירות וביקשו והתחננו שיישאר אבל נענו בסירוב מוחלט. ש"אם אותו ישאירו אז למה שלא ישאירו גם אחרים?…"

אחרי שנסעו, לא שמענו ממנו מספר שבועות.

יום אחד , כשבקרנו עם ישקה  במחסן הבגדים כדיי למדוד לנו מכנסיים חדשים, הופיעה פתאום אמא. חשבתי שבמקרה עברה שם, אך היא ניגשה ישר אל ישקה. ראיתי ששתיהן מבוהלות. ישקה הנהנה בראשה, ואמא לקחה אותי ביד והסבירה לי שמנחם שיחק באש, ועכשיו הוא בבית חולים בטבריה . שאבא ייקח אותנו לשם באוטו.

נסענו במשאית . כשהגענו לבית החולים ועלינו לקומה השנייה. מישהו רץ אחרינו וצעק שאסור לילדים להיכנס בשום אופן למחלקה .  נשארתי לשבת על המדרגות וחיכיתי להם .

הם חזרו  וכמעט לא דברו. הטרדתי אותם בשאלות .  אמא סיפרה שכל הגוף של מנחם נשרף. שהוא כולו בתחבושות שבקושי דיבר, והצטער שלא נתנו לי לבקר אותו. כל הדרך חזרה לא דיברנו.

כמעט מדי יום הם טלפנו מהמזכירות לבית החולים.  אמא שהתה  אצלו בימיו האחרונים.

ערב אחד כשהגעתי לחדר היא חיכתה לי. הם אמרו ש"מנחם איננו". שהוא מת. אמא הסבירה שכל כך סבל שלפחות עכשיו זה נגמר.

שמעתי אותם מדברים על  נערה מהקבוצה של מנחם שכן הושארה ביגור על פי בקשת המשפחה שאימצה אותה. פעם ראשונה ששמעתי מהם את המילה המוזרה "פרוטקציה".

שריד מחורשת מנחם (יגור)

מנחם נקבר בקיבוץ חולתה . ביגור נקראה חורשת האיקליפטוסים שבסמוך לבית הספר  – "חורשת מנחם". מצבה קטנה נקבעה סמוך לשביל אך איש לא טרח לספר לילדים מי היה מנחם …

מוטקה ,אחיו הבכור של מנחם, גויס עוד קודם לכן לפלמ"ח והשתתף בקרבות הקשים  על ירושלים.

לימים הפך לקבלן גדול ומפורסם. הוא עברת שם משפחתו לאביב .  חברת הבניה שלו "אביב"  סגסגה והרחיבה פעילותה  אף  בחו"ל.

עשרות שנים אחר כך פגשתי בו על הכביש שיורד לבית החולים הדסה בירושלים. הוא היה טרוד בבניית שכונה חדשה במקום. "שכונת מנחם" .

שאלתי אותו אם הייתה זו בחירה שלו בשם לשכונה.  היסס רגע , והשיב "מה פתאום? היא תקרא על שם רב ידוע".

במחשבה לאחור , יתכן שבעקבות הטרגדיה הזו, נסענו בשבת אחת לבת גלים.  ההורים חיפשו שם דירה.  השביעו אותי  שאסור  לספר לאיש על האפשרות שנעזוב את יגור. עובדה שנשארו. אך הפצע לא הגליד.

וכיום ,  אחרי שחלפו יותר משישים שנה , וחורשת מנחם נעקרה ובודדים זוכרים שבכלל הייתה , כלום לא הגיעה העת  להחזיר את מנחם לזיכרון הקיבוצי של יגור? ולא מן הראוי להנציחו באתר "פני יגור"?

הערה :
התלבטתי אם לציין את העובדה המקרית … שהנערה היחידה מהקבוצה שכן הושארה , הייתה מאומצת  על ידי ישקה (הגננת שלי) ובעלה פאבל. הם אמנם עזבו כמה שנים אחר כך, אך למיטב זכרוני היא נשארה לפחות עד שסיימה את בית הספר התיכון ביגור.

פורסם בקטגוריה יגור, משפחה, סיפור קצר | כתיבת תגובה

הלילה של אמא

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות

אני לא יודע לומר כיום, למה באותו יום שלפני ליל הסדר,שיחקתי על הדשא שליד "חדר האוכל הגדול".

האביב חגג בכל. ונמצאנו כבר באמצע "החופש פסח"   .אכן היה זה  חופש אמיתי .  בלי מדריך וללא תעסוקה מאורגנת . לא כמו בימי "החופש הגדול" כשהודרכנו לאסוף מסמרים חלודים בחצר המשק, או לקטוף חרובים להשבחת התערובת של הפרות. המבצעים האלה ואחרים נועדו למניעת השעמום בימות הקיץ הארוכים… אבל כעת כשפרץ האביב, שוטטנו לנו בקבוצות קטנות והעסקנו עצמנו בכל… רצנו אחרי עגלות רתומות לפרדות. מטפסים עליהן תוך כדי נסיעתן, שוטטנו ברפתות,במפעל הקופסאות, וכמובן בשדות ובהר. נתנו לרגליים היחפות להוליך אותנו על פי בחירתן.

ובכן, כבר בערב שלפני כן נערכה החזרה הגנרלית  של מקהלת הילדים עם "מקהלת החברים". שרתי בין קבוצת הבנות ששרו סופרן .  כל כך רציתי לשיר באס  גברי, אבל רק ציוץ גוזלי בקע מגרוני. אבא שהבחין במצוקתי הבטיח שכשאגדל "ירעיד הבאס שלך את קירות חדר האוכל הגדול". אמא  נהגה להניח ידה על ידו של אבא בזמן הסדר, להזכיר לו שהוא כבר לא  במקהלה, שישיר בשקט…לא זוכר למה  פרש מהמקהלה, אם היה זה בגלל שיהודה שרת (המנצח והמלחין של שירי המקהלה ) עזב בתקופת הפילוג הגדול ? או בגלל שהעבודה בתנובה חייבה אותו לצאת לעבודה כבר בשלוש בבוקר…

שכבתי על הדשא וניסיתי לעקוב אחר עננה לבנה שנמוגה לאיתה. שמעתי קולות של חברים ליד דלת הכניסה לחדר האוכל והבחנתי באמא.

עמדה שם בין כולם, במכנסי חאקי ארוכים וחולצה אפורה. נראתה לי שלווה כל כך.

קרבתי אליה בהיחבא מאחור, וכרכתי  ידיי סביב מותניה .  היא מיד ניחשה של מי הידיים . שיחררה בעדינות את אצבעותיי, הסתובבה, רכנה אלי ואמרה שהיא ממתינה בתור כדי לקבל חדר עבור האורחים שבאים מצרפת.הבן דוד שלה ז'אן, רופא לב ידוע עם אשתו והבת.

" הוא יוכל אולי לעזור לך…?" לחשתי לאוזנה.

חייכה ואמרה "לא,הוא לא סתם רופא לב, הוא מנתח גדול, פרופסור, ואצלי, זאת לא ממש מחלה, זה ככה מלידה… " והוסיפה בלחש "אבל לא צריך לדבר על עניינים כאלה ליד כולם !"

אחר הצהרים  אבא נסע עם הטנדר להביא אותם מחיפה. אמא  בקשה שאקטוף פרחי בר בגבעת המכוורת. פרסה מפיות קטנות מרקמת יד שרקמה סבתה שלה. ניקתה שוב את התמונות של סבא וסבתא שהיו תלויות על הקיר.

"הסבא של ז'אן היה בן דוד של סבא שלנו" הסבירה לי.

כשאבא הופיע איתם היא בדיוק סיימה להתקלח.

הפגישה הזכירה מהומה של ציפורים שרוחצות בשלולית. אחרי שנרגעו מעט  היא הציגה אותי. ניסיתי לענות בצרפתית . ואמא עזרה לי למצוא מילים .  סיפרה להם על החינוך המשותף, על "השוויון", על העבודה, על המקהלה, ועל העבודה הסוציאלית שתחזור אליה מיד אחרי החג… וציינה שהיום גם יום ההולדת שלי…"כן, כבר בן אחד עשרה". שיילדה אותי בכוונה בליל הפסח,  כדי שיהיה קל לזכור… שאלתי אותה בת כמה הייתה כשנולדתי כדיי לחשב את גילה,  וכמו תמיד נזפה בי, ש"זאת שאלה שלא שואלים אישה …אפילו לא את אמא שלך …"

ידעתי שאבא בן ארבעים וארבע אז למה אסור לי לדעת את גילה? היה זה סוד שלהם. הייתה מבוגרת מאבא בתשע שנים.

כשנכנסנו בערב לחדר האוכל, בהקו מלובן הסדינים ששימשו כמפות לשולחנות. הקירות כוסו בציורי ענק . בני ישראל נראו עוברים בחרבה כשגל ענק מאיים לכסות את מרכבות המצרים,  מרים אחות משה נראתה מסתתרת בין קני הסוף משגיחה על התיבה,  ועל הקיר מנגד סחבו העבדים לבנים אדומות על גבם כשהמשגיח המצרי מניף עליהם את השוט. כל החברים נראו רגועים,  דיברו כמעט בלחש. אמה נראתה כה מאושרת, שוב ושוב הסבירה לאורחים שלנו על הקיבוץ . על האחווה והשיתוף…

חזרתי לשבת אתם בתום החלק הראשון של הסדר, אחרי שירת המקהלות וקטעי הקריאה .  אמא קרנה מאושר. האורחים התפעלו מהשירה,  ואבא טפח לי על השכם, כאילו להודות לי שהיטבתי למלא את מקומו. אחרי האוכל יצאנו עם כולם לשוטט מעט בשבילי המשק  כדי לאפשר לתורנים  לפנות את השולחנות.

הירח המלא האיר את העולם באור כחלחל. ההר שלי זהר  ונראה מנומנם. הבחנתי בכל זיז ונקיק שבפני האריה שלו .חשתי כחולם.

שניהם אחזו בידיי. אבא מימין ואימא משמאל . שוחחו בצרפתית עם האורחים… עיניי נלכדו בקרני הירח. צמצמתי את עפעפי עיניי, והקרניים הזהובות מיהרו לחדור מבעד לסדקים שהותרתי. רגלי נעו מעצמן" .אנא"  ביקשתי התחננתי  " עשה שלא ייגמר הרגע…שלא ייגמר לעולם…אנא… ש ל א  י ג מ ר…"

שלוש שעות אחר כך,  בשעה שתיים בבקר – אמא מתה בצריף מהתקף לב .

פורסם בקטגוריה יגור, משפחה, סיפור קצר | כתיבת תגובה