הצוללת שהייתה ולא נבראה

סיפורי מתחיל הפעם , בשנת אלף תשע מאות שישים ושתיים, אולי שישים ושלוש, ביום שישי אחר הצהרים על שובר הגלים הצבאי בנמל חיפה. אני בשרות סדיר בחיל הים. ממהר למקלחת שבמגורים וחושש שלא אספיק לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה. אין איש מלבדי על השובר , התעכבתי בגלל תקלה במנוע הספינה ואני נראה כסמבו שטבל בשמן השרוף של המכונה. חייב להספיק ולהתקלח לפני הכול.

בעודי מתכנן את הפעולות שאבצע מהר  מבלי להתעכב, הבחנתי באח"י (אניית חיל הים) נוגה או כפי שקראנו לה בחיבה "אחותי נוגה" כשהיא מתמרנת כניסה לנמל. הייתה זאת אנייה מוזרה שנבנתה במיוחד ללוות שיירות באוקיאנוס הצפוני במלחמת העולם השנייה. החרטום שלה תוכנן לשבור קרחונים ובהעדר קרח באזורנו , נאלצה להסתפק במטלות אחרות , כגון צייד צוללות ליווי ספינות טורפדו , ושאר "סתימת פקקים" שהשתיקה עדיין יפה להם. שני חברים שלי,עוד מבית הספר הימי שרתו עליה כמכונאים וידעתי שהם חוזרים מהפלגה לאיי יוון.

כל הפלגה לחו"ל של כלי שייט בחיל הים היה אירוע שהצוות היה מתכונן ונערך לקראתו כמה שבועות מראש. מיד אם פרסום דבר ההפלגה היה כל איש צוות  פותח במסע איסוף כספים מהמשפחה  .  לכל אחד ברשימת המפליגים הוקצע סכום גג של שלוש מאות דולר. כל דולר היה שווה שלוש לירות. באותם ימים אחזקת כסף זר חיבה קבלת אייתר מיוחד מהרשויות.

לי אישית לא  הייתה  כלל בעיה בגיוס הלירות מהמשפחה , משום שכל המשפחה שלי כללה אבא אחד שסבל מ"תזרים שלילי קבוע בבנק". כשהייתי ממלא את הטופס בקשה להמרת הלירות בדולרים כבר היו נצמדים אלי "טובי ידידי" כדי לעזור לי להשלים את החסר עד לתקרת המכסה . כשיצאתי מהשלם עם שלוש מאות הדולר בידי. הם היו עטים עלי וחוטפים את חלקם. תמיד המום מחדש לגלות שבעצם נותרתי עם דולרים בודדים.

בימים ההם , המצרך המבוקש ביותר בארץ היו מגהצי האדים. מחירם בחנויות היה פי חמישה ויותר ממחירם בקפריסין למשל. אותו דבר לגבי הרדיו טרנזיסטורים. בעלי החנויות בקפריסין ידעו שהופעת כלי שייט ישראלי באופק , מבשרת אפשרות לחגיגת מכירות גדולה. נותר להם רק להתפלל שנכנס לנמל שלהם ולא לנמל שכן.

מפקדי הספינות הזהירו תמיד בפקודת יום מיוחדת  שכל סחורה מוברחת שתמצא בספינה תוחרם והמבריח ייענש. אף אחד לא התייחס לפקודות האלה ברצינות , בעיקר לא המפקדים שכתבו אותן.

לכן ידעתי שהשיפולים של הנוגה עמוסים , במגהצים ובטרנזיסטורים ושכבר ביום ראשון הקרוב יגיעו ל"שוק הימאים" בעיר התחתית בחיפה. איך יעשו את הדרך לשם ? לא אוכל לפרט כאן , בשל המחויבות שלי לשמירת סודות גלויים. כבר ציינתי ש"יד לפה" זה המוטו שלי?.

כמעט כבר הגעתי לשורש שובר הגלים כשראיתי לפתע מעין צינור  שמזדקר בין הגלים. התנועה המהירה שלו כשהוא חותך את המים הבהירה לי מיד שזה פריסקופ של צוללת.  מסכנים חשבתי לעצמי , החברה האלה יעבירו את השבת בתרגול "סריקת חוף" משעממת. מתוך סקרנות של רגע הסתובבתי לאחור לראות באיזה משתי הצוללות הפעילות מדובר. לא האמנתי למראה עיניי שתי הצוללות עגנו להן בשלווה ליד הרציף.

"צוללת אויב ! " שמעתי בראשי את הקריאה , ופרצתי בריצה לכוון המפקדה של הבסיס. התפרצתי מתנשף למשרד המפקד התורן וצעקתי לעברו " יש צוללת ליד השובר , ראיתי פריסקופ"  הרב סרן שכנראה היה שקוע בתכנון השבת המשעממת שמתחילה עוד מאט , התקשה להבין למה אני מתכוון והחל לברר מי אני , מה אני רוצה  , ולמה זה מגיע לו. אחר שהבין ביקש שאמתין בחוץ , ושמעתי אותו מורה לסמל התורן לגשת לשובר ולדווח לו מה קורה. אמנם חשתי בצער שמתחיל לחלחל בי בגלל האוטובוס האחרון , אבל ידעתי שעלי להזניח כעת את בעיותיי הפרטיות. ראיתי חייל שבא בריצה מכיוון שער הבסיס ושמעתי אותו מדווח שלשער הגיעו כמה מתרחצים  מהחוף השקט (חוף רחצה בבת גלים שסמוך לבסיס) ומדווחים על פריסקופ של צוללת.

נשמתי לרווחה , "הנה זו כבר לא הזיה שלי בלבד". מיד נשמעה צפירת האזעקה לעמדות קרב והתחילה פאניקה אמיתית. חיילים רצו לכל עבר. שקלתי אם עלי לרוץ לספינה ולהתניע מנועים , למה נזכרתי בפרל  הרבור ? הבחנתי במפקד התורן יוצא בהול מפתח המשרד , שאלתי אותו מה לעשות. הוא השיב "תתחפף לי מהעיניים!" ורץ למשרד קצין המבצעים.

מה יכולתי לעשות ? אולי כעס עלי שהרסתי לא את התורנות. לא נעלבתי מ "התתחפף" שלו , אבל נזכרתי במקלחת. " כשיצאתי מהמקלחת שמעתי התפוצצויות מכיוון הים. ראיתי את "אחותי נוגה" מבצעת סריקת תקיפה נגד צוללת. טוב חשבתי  "אורי ונתן חברי , לא חלמו שיטביעו היום צוללת אויב". .באוטובוס דמיינתי איך אקבל את האות המיוחד שיעניק מפקד החיל ואולי הרמטכ"ל בעצמו לי ולצוות של הנוגה. אולי חלמתי אבל אני זוכר ששמעתי את הרמטכ"ל שואל את השליש שלו מי היה זה שגילה את הצוללת ? התחלתי להסתבך כשהתנפלו עלי העיתונאים."בסך הכול  רציתי להספיק לאוטובוס! באמת שלא מגיע לי שום ציון לשבח. במשך כל השבת התקשיתי לשמור את הסוד מאבא שלי .  "יד לפה" שיננתי את המנטרה .  הקשבתי לחדשות ששודרו  שלוש פעמים ביום  ולא נאמר דבר בעניין הקרב במפרץ חיפה.

ביום ראשון, כשחזרתי, "אחותי נוגה" לא עגנה ברציף הקבוע שלה.  "אולי הם עדיין עסוקים במרדף?" "שמעת מה קרה לנוגה?" שאל הזקיף  את כל מי שחזר מחופשת השבת "היא פיצצה לעצמה את הירכתיים. כמעט טבעה , בקושי גררו אותה לנמל הקישון. אתמול העלו אותה על המבדוק במספנת הקישון " וכאן פתח בהרצאה מפורטת על הצוללת שהופיעה מול שובר הגלים , שהנוגה הייתה בסביבה… כך שתוך זמן קצר היא הצליחה ליצור קשר גילוי באמצעות הסונאר(מכשיר הדופלר) זרקה פצצות עומק באזור המצאות הצוללת. וכאן נעצר כי לא ידע מה מקור התקלה ולמה הנוגה נפגעה מהדף הפצצות של עצמה. הובאה השערה בין המומחים והמבינים ליד כבש הספינה שכנראה לא הספיקו מרוב חיפזון לכוון את מרעום הפיצוץ להפעלה בעומק הרצוי ולכן הפיצוץ היה בעומק  אפס.

כך או כך, הנוגה חזרה לשירות פעיל רק אחר כמה שבועות. כשכבר עגנה במקומה הקבוע קרוב לרציף שלנו , הלכתי לבקר את החברים.  הם נראו עדיין שפופים מוראלית ולא ששו לדבר על המקרה. ישבנו בחדר האוכל שנפגע קשות מהפיצוץ ותוקן. תחקרתי אותם על מידת הנזק וכיצד התגברו על המים שפרצו למדורים. הם תיארו את הפעולות שביצעו לשאיבת המים והתעכבו במיוחד על תאור עוגמת הנפש שלהם. "מילא שכבר הפסדנו את השבת בבית" גנח אורי  "אבל אתה יודע איזה נזק נגרם לקרטונים עם המגהצים וכל השאר? "  הכל הוצף מי ים , הכל הלך פרש. "  אני מת לדעת מי האידיוט שהמציא את הצוללת הזאת אמר נתן הייתי כבר מראה לו מה זה. . . " רגע  מה זאת אומרת , אתם רוצים להגיד לי שלא הייתה בכלל צוללת? " אם לא הייתה , למה השלכתם פצצות עומק מחומשות , הרי בטח היה לכם מגע גילוי , לא ?"

"איזה מגע ואיזה באטיח " הרי בכל התרגילים הם (מפעילי הסונר) יוצרים קשר  מגע עם צוללת גם כשאין בכלל צוללת , בחייך אתה לא מבין שמישהו במפקדה רצה סתם לטרטר אותנו? דווקא כשאנחנו חוזרים מחו"ל, כשכל כך ממהרים הביתה , אז המציאו לנו צוללת"

שמע! התפרצה מתוכי צעקה , אני ראיתי במו עיני את הפריסקופ של הצוללת" ולא רק אני  גם מתרחצים בחוף השקט ראו" לרגע השתרר שקט בחדר האוכל. כל הצוות התורן שנוכח במקום , כולם הסתכלו עלי. נתן או כפי שכיננו אותו "יד הנפץ" הניח עלי את הכף שלו ואמר לי בחיוך " שמע נחמיה אתה רוצה שיעשו ממך כאן נקניק ? למה לך לפתוח לאנשים את הפצעים? "  "בסדר נכון אתה צודק" מיהרתי להשיב כנראה בהשפעת הנקניק  "אבל רק רציתי שתדעו שכן הייתה צוללת" התעקשתי כמו גבר.   אורי נעמד לידי והכריז בקול רם, "לידיעת כולם כאן, אני מאמין לנחמיה שהוא לא סתם ממציא .עלינו להשלים עם העובדה שהייתה צוללת וכעת היא כנראה שוכבת על קרקעית המפרץ ,מכוסה בערימה גדולה של מגהצי אדים." מי שרוצה לקבל חזרה סחורה שאבדה שהרשם על גוש הקרח שבחדר הקירור של האוניה".

פורסם בקטגוריה חיל הים, סיפור קצר | תגובה אחת

זיוה ומשה מחפשים נואשות נושא לסיפור

"מחר יש פגישה עם שדמית . שלחת לה כבר סיפור ?" לחשה  זיוה למשה כשישבו בחדר ההמתנה של הרופא.

"לא אין לי על מה לכתוב"

זיוה שלפה מתיקה מחברת ועט

"לא התכוונתי שאין לי במה לכתוב . אין לי בראש נושא ראוי לכתיבה – עמלנית שכמותך"

"למה לא עוד משהו מהקיבוץ? שדמית מאד אוהבת את זיכרונות הילדות שלך משם"

" כן יכול להיות אבל כבר ספרתי הכול, דיי הקיבוץ נגמר לי!"

" משה , אחרי מי אנחנו ? אתה שם לב לתור שלנו?"

"כן יש עוד שלושה לפנינו , הקדמנו מדיי…"

" נו אז תגרד עוד משהו מהקיבוץ , הרי לא תשב כאן כל הזמן משועמם …על החבר שלכם שנפל מהצוק בטיול השנתי ושבר את הרגל כבר כתבת?"

"לא וגם לא אכתוב , מה כבר אפשר לספר ?שאריק השויצר החליק, נפל, צרח מכאבים? שמאירקה ושושנקה קיבעו לו את הרגל עם כפייה ועשינו אלונקה מתרמילי גב ..? באמת זיוה מה מעניין כאן? איפה הקונפליקט? מה כאן הבעיה שאיתה מתמודדים? סחבנו אותו עד הכביש הראשי ושם עצר לנו טנדר שלקח אותו לבית החולים בעפולה . חזרנו בחזרה לנחל חרוד  והמשכנו בטיול. בסדר? אז מזה את רוצה שאכתוב סיפור? את מי זה יכול לעניין?"

"אז אולי על המטפלת שהתעללה בכם בגן הילדים?"

"את יודעת שאת אוצר בלום? זוכרת הכול סלקטיבית. הרי כבר כתבתי על המרשעת ההיא ואפילו ניסיתי להגן עליה , להסביר שבכלל לא רצתה לעבוד בגן הילדים אלא רצתה במשתלה אבל שם לא רצו אותה … לא זוכרת ששדמית העירה לי שמשתלה לא כותבים בטת? שהתנצלת בפני הקבוצה שאני דיסלקטי? שיכול לכתוב את אותה המילה בשגיאות שונות? פעמיים באותה שורה ושזו לא אשמתי – שזה אצלי כמו מום מלידה?"

"בסדר משה , אמרתי לך שאתה דיסגרפי  ולא דיסלקטי .זה בכלל לא אותו דבר. אולי תכתוב על האימא החורגת שהייתה לך? על הסבלים שהביאה ? שהכו אותך ואיך ברחת מהם והזעקת את אבא שלך?"

"באמת זיוה את מגזימה ! הם לא הכו אותי , רק לא נתנו לי לצאת עד שגמרו להעמיס את כל הרהיטים. אולי כדאי שאדפיס לך חוברת של כל מה שכבר כתבתי? מה אני בכלל בעינייך איזו פרה חולבת סיפורים שנותנים לה דלי והסיפורים  נוזלים מעצמם?"

"טוב שהזכרת פרה משה, נזכרתי בוולוולה.  זה שהקדיש את כול חיו לפרים.עליו לא כתבת ואל תגיד שזה לא סיפור ושלא צריך לכתוב אותו "

משה הביט באשתו וכווץ שפתיו.

"טוב בסדר זיוה. האמת שניסיתי יותר מפעם לכתוב על וולוולה  אבל זה לא הלך .  את מבינה  שקשה לכתוב על אחד שתקן וחייכן שכל מה שהיה לו בראש התחיל ונגמר בהזרעה מלכותית של עדרי הפרות בארץ? לא הייתה לו אישה ,לא ילדים , לא השתתף באירועים , אפילו לא בא לאסיפות הקיבוץ, נזיר שחושב רק על פרות ופרים. שנע בין הקיבוצים והמושבים עם מחברת עבה שבה הוא מנהל את רישום הזיווגים שלהם. מה כבר אפשר לספר עליו? שנהרג יום אחד מבעיטה של פר מיוחם כשניסה למרוח לו וזלין את יודעת איפה? שהייתה זאת לפי השמועה נקמת יחיד של פר בודד בשמם של דורות פרים לפניו, בגלל שמנע מהם אהבה חופשית? שאולי גם נעלבו וכעסו שחשף אותם לעינינו – הילדים?

"את מבינה זיוה כמה שזה לא סיפור? יגידו שאני מדמיין סיפורי זימה ועוד על בהמות. שזה לא ראוי כלל לרמת הכתיבה של הקבוצה. באמת ,אין לי מה לכתוב על וולוולה! "

" לא משה , תכתוב. זה ישמע אחרת לגמרי כששדמית תקריא, רק בשביל זה כדאי שתכתוב כדיי שהיא תקריא, אצלה זה נשמע לגמרי אחרת. הרבה יותר טוב ויפה…  מתיי תורנו לרופא ? משה! אתה בכלל משגיח על התור שלי?!"

פורסם בקטגוריה fictional story, דמויות, זיוה, יגור, משה, סיפור קצר, שדמית | כתיבת תגובה

התיקון של סמי

(This story was translated to English by Lily, my daughter)

"ישבתי מול הקצין הגרמני ורעדתי.רק שנינו היינו בתא.כשהרכבת נעצרה בתחנה בטור לפן הדלת נפתחה והופיע אחד מהמליציה .  שמעתי צעקות בקרונות האחרים יודן הראוס. הקצין שאל בגרמנית מה קורה כאן? והמלציונר הזדקף הצדיע וביקש סליחה. אחרי שהדלת נסגרה פלט הקצין משהו כמו קללה והמשיך לקרוא בעיתון. ראיתי את החברות שלי  בחוץ. התכופפתי לקשור את  שרוכי הנעליים כדיי שהן לא יראו אותי …אתה מבין כמה פחדתי? מרוב פחד עשיתי פיפי בתחתונים… באמת השם שלך סמי או שזה סתם?תגיד את האמת אני לא אחת שמוסרת… "

מחמוד הביט בזקנה ורצה לשאול אותה למה לא ישבה מהתחלה עם החברות שלה  אבל רק אמר "יכול להיות שאסגור לך את המים לכמה זמן כי  צריך להחליף  כאן את המופה . את רואה שהיא חלודה לגמרי?"

"בסדר תעשה מה שצריך , אני בטוחה שזה לא השם שלך , מה פתאום שיקראו לך סמי ?אתה נוצרי ? לא שיש לי משהו נגד הנוצרים  אתה יודע ? אני עד היום מתפללת לפעמים את התפילות שלימדו אותנו במנזר, אתה מאמין שאחרי שישים שנה זה קורה לי?  כל כך רציתי להיות נזירה , כשהדוד שלי בא לקחת אותי בסוף המלחמה צעקתי עליו יהודי מלוכלך … אתה מבין כמה השתגעתי?"

"זה בגלל נחום שקוראים לי סמי , הוא אומר שיש קליינטים שלא רוצים שערבי יעבוד בבית שלם אז לי לא איכפת אבל נחום בעצמו כשאנחנו לא על יד קליינטים קורא לי מחמוד שזה השם שלי, הוא גם אומר  שהיהודים מקבלים עכשיו את העונש שלהם, שהם נכנסים לנעליים של הגרמנים. את בטח מבינה למה הוא אומר ככה ,יעני אולי שעכשיו גם הם אותו דבר או משהו כזה … אולי תטלפני אליו ותשאלי אותו אם להחליף את המופה  שהיא חלודה? כי אם כן אז צריך להגיד לו שיביא חדשה"

הם טלפנו אלי יום אחד והודיעו לי שבאמת הייתי ברכבת הזאת' ושבגלל זה הם יתנו לי פיצויים. כי אצלם כתוב שנשלחתי ברכבת הזאת לאוושויץ . שהחלפנו רכבות בטור לפן שזאת עיר קטנה בצרפת ושמשם המשכנו לאוושויץ. אמרתי לגברת שדיברה איתי שלא ירדתי בטור לפן, ושהמשכתי עוד שתי תחנות , אמרתי לה ,סליחה גברת אבל כתבתי לכם שלא הייתי בשום מחנה ריכוז חוץ מדרונסי, וגם משם ברחתי כבר באותו היום כשהכניסו אותנו לשם. אז היא אמרה שזה לא משנה לה שאם כתוב שהייתי באוושויץ אז בטח שכחתי שהייתי.  אז אתה יודע מה אמרתי לה ? שאני מבקשת שהם יתקנו את מה שכתוב שם אתה מבין ? שהיא לא תגיד לי מה היה ומה לא היה  כי נכון שאני כבר לא צעירה אבל אני זוכרת כל רגע ורגע מהמלחמה ואם הנאצים לא הצליחו להכניס אותי לאוושויץ אז גם אחרי שישים שנה הם לא יכניסו. אתה יודע סמי מה זה לעמוד בתוך הבוץ עד הבטן במשך ארבעה ימים ולילות כשהכלבים שלהם מריחים שיש אנשים בבוץ אבל הם לא יכולים להיכנס? שהם יורים עלינו לתוך השיחים ואנחנו מתכופפים ומכניסים את הפנים לבוץ. העור של הרגליים נהייה אדום כמו מאש. הרבה זמן אחר כך עוד היו לי פצעים על הרגליים שלא עברו. הצרפתים לא רצו לתת לי פיצויים. אמרו שנולדתי בפולניה לפני המלחמה אז שאני לא הייתי צרפתייה בזמן המלחמה .אבל אתה יודע שאני הייתי ברזיסטונס שפיצצתי עם ז'ק הקטן רכבת של הגרמנים? שאני ברחתי אבל ז'ק רץ לחפש בקרונות נשק. לא היו שם רובים אבל היו שם המון קופסאות עם שוקולד בשביל הצבא הגרמני. הוא הביא כמה כאלה למחסן איפה שהסתתרנו. אני עברתי למקום אחר ואותם תפסו הגרמנים והרגו. אתה מבין? הם מצאו אצלם את הקופסאות של השוקולד. כן זה היה המזל שלי שבאותו יום הלכתי לבקר את האח שלי שהשארתי אותו במוסד של מפגרים שהמנהל היה גם מהרזיסטונס. אחר כך כשרציתי לחזור לא יכולתי בגלל שחליתי בצהבת וככה הם לא תפסו אותי.כל יום עבר כמו שנה. למה עכשיו אני פתאום חושבת על זה כל הזמן? למה כל השנים לא דברתי על זה אפילו עם בעלי? אתה יודע שהילדים שלי שהם עכשיו כבר סבים ולא יודעים כלום ממה שספרתי לך? ועכשיו שאני רוצה לספר, שזה יושב לי בפנים כמו אש, זה בכלל לא מעניין אותם, גם לא את הילדים שלהם…"

מחמוד רצה להגיד לה שהחלוק שלה קצת פתוח,  אבל רק אמר "נכון כמו שהיום לא רוצים לשמוע עלינו, איך אנחנו רעבים וסובלים מהקור בלי חשמל בבית, יעני עכשיו זה התור שלנו להיות כמו אתם שהייתם בגרמניה… אז איפה הטלפון שלך בשביל שאתקשר לנחום בקשר למופה?"

פורסם בקטגוריה דמויות, סיפור קצר, סמי | כתיבת תגובה

הגיע הזמן שאספר על מנחם

מנחם אביו  (עם שורוק ב – וו), הגיע ליגור  במסגרת עליית הנוער ב- 1946.  רוב ילדי הקבוצה עלו מסוריה. מנחם הגיע עם אחיו הגדול מרדכי (מוטקה) ממצרים. מרדכי שולב בקבוצה בוגרת יותר שגויסה  אחר זמן לפלמ"ח.

מאמא שמעתי שבאו ממשפחה עשירה . שהוריהם נפטרו ושתי אחיותיהן הבוגרות העדיפו להישאר במצרים והקשר בינן לאחים נותק.

אמא שימשה כמטפלת של הקבוצה של מנחם וכך הכירה אותו  מקרוב.

גדלתי כבן יחיד להוריי אבל לא בדיוק… היה לי את מנחם שהיה לי כאח. כשאבא עוד היה מגויס לצבא הבריטי היה זה מנחם שעזר לי  ללכת את צעדיי הראשונים, היה זה הוא שלעג לי כשבכיתי .  היה זה הוא שטייל איתי בשבתות לאורווה ולרפתות,  שהכיר לי את הכלב של הקבוצה  וששיחק איתי בים.  מנחם היה לי אח  אמיתי.

הפרידה ממנחם - אמא, מנחם, אבא, ואני

יום אחד הם באו שלושתם לגן. ההורים ומנחם. העירו אותי משנת הצהריים. אמרו שמנחם בא להיפרד כי הקבוצה שלו עוברת לקיבוץ חולתה.  אבא צילם אותנו ישובים על השולחן בחצר גן ישקה.

כבר שמעתי דיבורים על הנסיעה הזו של מנחם. ידעתי שהם פנו למזכירות וביקשו והתחננו שיישאר אבל נענו בסירוב מוחלט. ש"אם אותו ישאירו אז למה שלא ישאירו גם אחרים?…"

אחרי שנסעו, לא שמענו ממנו מספר שבועות.

יום אחד , כשבקרנו עם ישקה  במחסן הבגדים כדיי למדוד לנו מכנסיים חדשים, הופיעה פתאום אמא. חשבתי שבמקרה עברה שם, אך היא ניגשה ישר אל ישקה. ראיתי ששתיהן מבוהלות. ישקה הנהנה בראשה, ואמא לקחה אותי ביד והסבירה לי שמנחם שיחק באש, ועכשיו הוא בבית חולים בטבריה . שאבא ייקח אותנו לשם באוטו.

נסענו במשאית . כשהגענו לבית החולים ועלינו לקומה השנייה. מישהו רץ אחרינו וצעק שאסור לילדים להיכנס בשום אופן למחלקה .  נשארתי לשבת על המדרגות וחיכיתי להם .

הם חזרו  וכמעט לא דברו. הטרדתי אותם בשאלות .  אמא סיפרה שכל הגוף של מנחם נשרף. שהוא כולו בתחבושות שבקושי דיבר, והצטער שלא נתנו לי לבקר אותו. כל הדרך חזרה לא דיברנו.

כמעט מדי יום הם טלפנו מהמזכירות לבית החולים.  אמא שהתה  אצלו בימיו האחרונים.

ערב אחד כשהגעתי לחדר היא חיכתה לי. הם אמרו ש"מנחם איננו". שהוא מת. אמא הסבירה שכל כך סבל שלפחות עכשיו זה נגמר.

שמעתי אותם מדברים על  נערה מהקבוצה של מנחם שכן הושארה ביגור על פי בקשת המשפחה שאימצה אותה. פעם ראשונה ששמעתי מהם את המילה המוזרה "פרוטקציה".

שריד מחורשת מנחם (יגור)

מנחם נקבר בקיבוץ חולתה . ביגור נקראה חורשת האיקליפטוסים שבסמוך לבית הספר  – "חורשת מנחם". מצבה קטנה נקבעה סמוך לשביל אך איש לא טרח לספר לילדים מי היה מנחם …

מוטקה ,אחיו הבכור של מנחם, גויס עוד קודם לכן לפלמ"ח והשתתף בקרבות הקשים  על ירושלים.

לימים הפך לקבלן גדול ומפורסם. הוא עברת שם משפחתו לאביב .  חברת הבניה שלו "אביב"  סגסגה והרחיבה פעילותה  אף  בחו"ל.

עשרות שנים אחר כך פגשתי בו על הכביש שיורד לבית החולים הדסה בירושלים. הוא היה טרוד בבניית שכונה חדשה במקום. "שכונת מנחם" .

שאלתי אותו אם הייתה זו בחירה שלו בשם לשכונה.  היסס רגע , והשיב "מה פתאום? היא תקרא על שם רב ידוע".

במחשבה לאחור , יתכן שבעקבות הטרגדיה הזו, נסענו בשבת אחת לבת גלים.  ההורים חיפשו שם דירה.  השביעו אותי  שאסור  לספר לאיש על האפשרות שנעזוב את יגור. עובדה שנשארו. אך הפצע לא הגליד.

וכיום ,  אחרי שחלפו יותר משישים שנה , וחורשת מנחם נעקרה ובודדים זוכרים שבכלל הייתה , כלום לא הגיעה העת  להחזיר את מנחם לזיכרון הקיבוצי של יגור? ולא מן הראוי להנציחו באתר "פני יגור"?

הערה :
התלבטתי אם לציין את העובדה המקרית … שהנערה היחידה מהקבוצה שכן הושארה , הייתה מאומצת  על ידי ישקה (הגננת שלי) ובעלה פאבל. הם אמנם עזבו כמה שנים אחר כך, אך למיטב זכרוני היא נשארה לפחות עד שסיימה את בית הספר התיכון ביגור.

פורסם בקטגוריה יגור, משפחה, סיפור קצר | כתיבת תגובה

הלילה של אמא

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות

אני לא יודע לומר כיום, למה באותו יום שלפני ליל הסדר,שיחקתי על הדשא שליד "חדר האוכל הגדול".

האביב חגג בכל. ונמצאנו כבר באמצע "החופש פסח"   .אכן היה זה  חופש אמיתי .  בלי מדריך וללא תעסוקה מאורגנת . לא כמו בימי "החופש הגדול" כשהודרכנו לאסוף מסמרים חלודים בחצר המשק, או לקטוף חרובים להשבחת התערובת של הפרות. המבצעים האלה ואחרים נועדו למניעת השעמום בימות הקיץ הארוכים… אבל כעת כשפרץ האביב, שוטטנו לנו בקבוצות קטנות והעסקנו עצמנו בכל… רצנו אחרי עגלות רתומות לפרדות. מטפסים עליהן תוך כדי נסיעתן, שוטטנו ברפתות,במפעל הקופסאות, וכמובן בשדות ובהר. נתנו לרגליים היחפות להוליך אותנו על פי בחירתן.

ובכן, כבר בערב שלפני כן נערכה החזרה הגנרלית  של מקהלת הילדים עם "מקהלת החברים". שרתי בין קבוצת הבנות ששרו סופרן .  כל כך רציתי לשיר באס  גברי, אבל רק ציוץ גוזלי בקע מגרוני. אבא שהבחין במצוקתי הבטיח שכשאגדל "ירעיד הבאס שלך את קירות חדר האוכל הגדול". אמא  נהגה להניח ידה על ידו של אבא בזמן הסדר, להזכיר לו שהוא כבר לא  במקהלה, שישיר בשקט…לא זוכר למה  פרש מהמקהלה, אם היה זה בגלל שיהודה שרת (המנצח והמלחין של שירי המקהלה ) עזב בתקופת הפילוג הגדול ? או בגלל שהעבודה בתנובה חייבה אותו לצאת לעבודה כבר בשלוש בבוקר…

שכבתי על הדשא וניסיתי לעקוב אחר עננה לבנה שנמוגה לאיתה. שמעתי קולות של חברים ליד דלת הכניסה לחדר האוכל והבחנתי באמא.

עמדה שם בין כולם, במכנסי חאקי ארוכים וחולצה אפורה. נראתה לי שלווה כל כך.

קרבתי אליה בהיחבא מאחור, וכרכתי  ידיי סביב מותניה .  היא מיד ניחשה של מי הידיים . שיחררה בעדינות את אצבעותיי, הסתובבה, רכנה אלי ואמרה שהיא ממתינה בתור כדי לקבל חדר עבור האורחים שבאים מצרפת.הבן דוד שלה ז'אן, רופא לב ידוע עם אשתו והבת.

" הוא יוכל אולי לעזור לך…?" לחשתי לאוזנה.

חייכה ואמרה "לא,הוא לא סתם רופא לב, הוא מנתח גדול, פרופסור, ואצלי, זאת לא ממש מחלה, זה ככה מלידה… " והוסיפה בלחש "אבל לא צריך לדבר על עניינים כאלה ליד כולם !"

אחר הצהרים  אבא נסע עם הטנדר להביא אותם מחיפה. אמא  בקשה שאקטוף פרחי בר בגבעת המכוורת. פרסה מפיות קטנות מרקמת יד שרקמה סבתה שלה. ניקתה שוב את התמונות של סבא וסבתא שהיו תלויות על הקיר.

"הסבא של ז'אן היה בן דוד של סבא שלנו" הסבירה לי.

כשאבא הופיע איתם היא בדיוק סיימה להתקלח.

הפגישה הזכירה מהומה של ציפורים שרוחצות בשלולית. אחרי שנרגעו מעט  היא הציגה אותי. ניסיתי לענות בצרפתית . ואמא עזרה לי למצוא מילים .  סיפרה להם על החינוך המשותף, על "השוויון", על העבודה, על המקהלה, ועל העבודה הסוציאלית שתחזור אליה מיד אחרי החג… וציינה שהיום גם יום ההולדת שלי…"כן, כבר בן אחד עשרה". שיילדה אותי בכוונה בליל הפסח,  כדי שיהיה קל לזכור… שאלתי אותה בת כמה הייתה כשנולדתי כדיי לחשב את גילה,  וכמו תמיד נזפה בי, ש"זאת שאלה שלא שואלים אישה …אפילו לא את אמא שלך …"

ידעתי שאבא בן ארבעים וארבע אז למה אסור לי לדעת את גילה? היה זה סוד שלהם. הייתה מבוגרת מאבא בתשע שנים.

כשנכנסנו בערב לחדר האוכל, בהקו מלובן הסדינים ששימשו כמפות לשולחנות. הקירות כוסו בציורי ענק . בני ישראל נראו עוברים בחרבה כשגל ענק מאיים לכסות את מרכבות המצרים,  מרים אחות משה נראתה מסתתרת בין קני הסוף משגיחה על התיבה,  ועל הקיר מנגד סחבו העבדים לבנים אדומות על גבם כשהמשגיח המצרי מניף עליהם את השוט. כל החברים נראו רגועים,  דיברו כמעט בלחש. אמה נראתה כה מאושרת, שוב ושוב הסבירה לאורחים שלנו על הקיבוץ . על האחווה והשיתוף…

חזרתי לשבת אתם בתום החלק הראשון של הסדר, אחרי שירת המקהלות וקטעי הקריאה .  אמא קרנה מאושר. האורחים התפעלו מהשירה,  ואבא טפח לי על השכם, כאילו להודות לי שהיטבתי למלא את מקומו. אחרי האוכל יצאנו עם כולם לשוטט מעט בשבילי המשק  כדי לאפשר לתורנים  לפנות את השולחנות.

הירח המלא האיר את העולם באור כחלחל. ההר שלי זהר  ונראה מנומנם. הבחנתי בכל זיז ונקיק שבפני האריה שלו .חשתי כחולם.

שניהם אחזו בידיי. אבא מימין ואימא משמאל . שוחחו בצרפתית עם האורחים… עיניי נלכדו בקרני הירח. צמצמתי את עפעפי עיניי, והקרניים הזהובות מיהרו לחדור מבעד לסדקים שהותרתי. רגלי נעו מעצמן "אנא,"  ביקשתי התחננתי  " עשה שלא ייגמר הרגע…שלא ייגמר לעולם…אנא… ש ל א  י ג מ ר…"

שלוש שעות אחר כך,  בשעה שתיים בבקר – אמא מתה בצריף מהתקף לב .

פורסם בקטגוריה יגור, ילדות בקיבוץ, משפחה, סיפור קצר | כתיבת תגובה

הקרום של הקקאו

יוסי התקשה להחליט  אם לאהוב או לשנוא את הקרום שבקקאו.

מצד אחד כולם שנאו וביקשו מהגננת שתמהר להוציא את הקרום מהספל שלהם.

מצד שני סקרן אותו מאיפה באים הקרומים ולמה הם נכנסים להם לספלים.

הוא הטה את הספל והקרום מיהר לצד השני.

שתה בזהירות את הקקאו עד שהכרום נלכד על תחתית הספל.  נדמה היה ליוסי ששמע את הקרום נאנח.

"אני לא מפחד ממך" , אמר יוסי לקרום כמעט בלי קול. נזהר שהילדים האחרים לא ישמעו .

פעם תפסה אותו דינקה בפעוטון כשדיבר עם הכסא שלו. היא אמרה שילדים חכמים לא מדברים עם דברים שלא חיים. כי הם לא יכולים לענות. אמרה שזה בגלל שאין להם שכל.  יוסי יודע שדינקה לא יודעת שכן אפשר לדבר עם דברים שאין להם שכל. הוא מדבר הרבה פעמים עם האוכל שלו. הוא שומע את הפתיתים בוכים שהם לא רוצים שיאכל אותם. הוא גם יודע איך לעשות שהם יצעקו "תאכל אותי קודם! תאכל אותי קודם!" פעם שאל את איציק אם הוא גם יודע לדבר עם האוכל שלו ואיציק אמר שאבא שלו אומר שאסור לדבר עם אוכל בגלל שיש הרבה ילדים רעבים בארץ שקוראים לה הודו. דונה המטפלת שמרביצה , אומרת שמי שלא יאכל בסוף ימות כמו הילדים שבהודו. יוסי לא רוצה למות כי הוא לא יודע מה זה. אף פעם לא ראה מישהו שמת. רק את הכלב ששכב מתחת לשיחים של הגדר החיה . בועז שהוא מהגדולים אמר שכלב שמת הוא נבלה . שהוא מסריח . הוא לקח מקל ולחץ על הכלב והכלב התחיל לעשות כאילו הוא נובח , אבל בועז אמר שזה לא באמת.

אהובה שגם היא בגדולים אמרה שגם אנשים מתים. שאפילו ילדים ושזה לא פחד בגלל שאבא שלה אומר שמי שמת לא כואב לו בכלל. אמא אמרה ליוסי שלמות זה כמו לישון אבל לתמיד. שלא מרגישים כלום.  שהדוד רמי נפל והוא עכשיו גם ישן כי הוא גם מת. יוסי לא יודע למה שאנשים גדולים נופלים הם מתים ושילדים נופלים הם רק בוכים.

אתמול בזמן שאכלו בצהריים, הגננת ישקה אמרה שיש לה דבר חשוב להגיד. שמי שיאכל מהר ויפה ויגמור מהר את המנה שלו , הוא יוכל להספיק לרוץ לגדר החיה של החצר ומשם לראות את הלוויה של מוישקה  שנהרג בתאונה עם הטרקטור. יוסי שאל את ישקה הגננת, מתיי נהרגים ומתיי מתים. היא אמרה לו שהוא עוד קטן ושישאל שאלות כאלה את ההורים שלו.

פורסם בקטגוריה יגור, סיפור קצר | כתיבת תגובה

החריש העמוק

ברוב השבתות האחרונות  אמא נשארה עם הילדים המרוקאים. היו בסגר בגלל הגזזת .

אבא היה צריך לחרוש בדחיפות  את  החלקה שנקראה בפי הפלחים  "השטח של גן הירק".

החלטתי לנצל את  ההזדמנות וטיפסתי לי על ההר הקרח. כשהתיישבתי  על סלע משונן  והשקפתי על המשק , הבחנתי  למטה, הרחק בעמק בנקודה השחורה שנעה באיטיות  ובעקבותיה עמוד אבק. ידעתי שזה אבא. את רוב הדרך במורד רצו רגליי  בקלילות.  כשהתקרבתי לשדה החרוש נופפתי בידיי אך הוא לא הבחין בי.  המתנתי שיסתובב  . הטרקטור התקרב  בחריקות ורעש, אבא עצר וכיבה את ה- טי די. ירד, הסיר את משקפיי המגן  שיצרו סביב עיניו עיגולים בהירים.

"למה באת ?  זה לא מקום לילדים"

"לילדים של אמא יש גזזת  ולא יכולתי ללכת אליה…"

"כן אבל אתה כבר ילד גדול חמיק, אז  למה לא  הלכת  לחבר…?  הרי  אתה מבין שלפעמים העבודה  מחייבת ויתורים…כן?

משכתי בכתפי ולא השבתי.

כשרצו להיפטר ממני  שלחו אותי לשחק עם החברים…  כששחקתי עם החברים כעסו שלא באתי אליהם לחדר… הוא התרכך והעלה אותי על הטרקטור. סימן לי לשבת על ארגז הכלים שמאחוריו. הרכיב חזרה את משקפי האבק ובטרם התניע צעק אליי " אבל בלי שטויות !כן?".

התקדמנו לאט כשהטרקטור משמיע אנקות..  חשתי את גוף הפלדה  רועד מרוב מאמץ.

אבא התרכז בשמירה על קו התלם ומדי פעם משך באחת משתי הידיות. הטי די נאנק עם כל משיכה    ושינה כיוון.."כשאחזור לבית הילדים ואספר להם… הם ישתגעו… הרי כולם יודעים שאין חזק  כמו ה- "הטי די" (קיצור מ –  "קאטר פילר טי די ניין") . הנה , ישבתי שם גבוה.  מביט כמהופנט במראה להבי המחרשה  שננעצים עמוק בקרקע וקורעים  ופוצעים אותה. גושי האדמה השחורים התגלגלו בעקבות המחרשה כמנסים בשארית כוחם  לשוב למקומם.  אנפות בקר  הגיחו מתוך  האבק.  גוון הלובן של נוצותיהן כוסה בחום שחור והן התעקשו להמשיך ולהשגיח עלינו.

ירדתי בזהירות מארגז הכלים ונעמדתי על המחרשה . מתחתיי  געשו גושי האדמה .  התיישבתי על אחת מזרועות הפלדה וניסיתי לגעת עם סוליית הנעל בזרם הרגבים.. מדי פעם חבט גוש בתחתית הנעל

לפתע נעצר באחת זרם הרגבים. הלהבים נשלפו מעלה. נעצרנו. שקט  מוחלט החריש את אוזני.

"אני כאן אבא , למה נעצרנו? מה קרה?"

מבעד לאבק שעטף אותנו ראיתי את ראשו מגיח מעל ארגז הכלים.

"תעלה מיד לפה!" הוא צעק בצרידות "אבל תיכף ומיד אמרתי לך!"

טיפסתי והתיישבתי  חזרה על ארגז הכלים

הוא ישב  במקומו ולא זז.

"מה קרה ? למה נעצרנו? למה כיבית את הטי די?"

"שלא תעשה לי את זה יותר! אתה שומע?" ידיו רעדו

"הייתי בטוח שנפלת מתחת למחרשה…שלא תעשה לי את זה יותר! שמעת? "

כשאני חולף לפעמים במכוניתי על הכביש המהיר שחוצה כיום  את "החלקות שליד הקישון" , תרות עיני בחוסר שקט כמנסות לאתר את גבולות חלקת גן הירק… וקולו הצרוד של אבא, מנסר באוזניי שוב, ושוב   " שלא תעשה לי את זה יותר !!!…שמעת?!"

פורסם בקטגוריה יגור, ילדות בקיבוץ, משפחה, סיפור קצר | כתיבת תגובה

הדוד גוליבר

אחרי שאמא מתה  ,  הודיע לנו הדוד פייר שבכוונתו לבוא לארץ לביקור.

נסענו להביא אותו מהנמל בטנדר הפורד של המשק.

הוא נראה לי כעת קצת פחות גבוה מאז שראיתי אותו , כשנסעתי בגיל ארבע עם אמא לצרפת.

הוא לחץ את ידי ומלמל משהו על זה שגדלתי. אחר כך הושיט יד לאבא.

הם דיברו באנגלית , והמבטא הצרפתי של פייר באנגלית נשמע לי כצרפתית משונה.

אבא נטל ממנו את תרמיל הגב העצום (שזוג נעלים גבוהות תלוי עליו)והניף אל תוך ארגז הפורד.

בדרך הם דיברו על אמא. למעשה אבא דיבר ופייר רק הנהן בראש. ישבתי על ברכיו והשפם המחודד שלו דגדג אותי בצוואר. עצרנו ליד בית הקברות. פייר עמד ליד המצבה של אמא ,  שילב ידיו מאחור ושתק.אבא נראה לי פתאום נמוך כל כך. הוא שוב דיבר על אמא. לא הבנתי בדיוק, אבל נראה לי שהתנצל על מה שקרה לה .  הזכרתי לו שצריך למהר ולהחזיר את  הפורד.

בחדר הציע  אבא לפייר את  המיטה הזוגית ואמר שיישן בעצמו במיטה שלי שבחצי החדר  הנוסף.  פייר הסכים והחל לבחון את הספרים שבארון הספרים.

"זה הארון של סבא וסבתא" אמרתי לו.

"הו כן  , אני מכיר אותו וזוכר כשהיה אצלנו כשהייתי ילד" אמר לי בצרפתית.

הוא דפדף בספרים של אבא ואמא באנגלית וברוסית  ובגרמנית. ואמר לאבא שתמיד רצה ללמוד רוסית. כשהלכנו לחדר האוכל של הגדולים אחזתי בידו. כף יד ענקית אך עדינה כמו זו של אמא.

הסתכלתי עליו בזמן שאכל עם הסכין והמזלג וקיוויתי שחברי לכיתה לא בסביבה. שלושת החברים שישבו מולנו בשולחן כמעט לא דיברו ביניהם. כל אחד התרכז בקילוף הביצה הקשה וחיתוך העגבנייה והמלפפון. התביישתי שפייר אוכל בפה סגור. זכרתי את דברי ישקה הגננת ביום שחזרתי לגן מהביקור בצרפת : "מה קרה נחמקלה ? לא טעים לך האוכל שלנו , מה? למה אתה אוכל בפה סגור? וואי זמיר רק שלא תחנק  חס וחלילה" .

כשקמנו לצאת בסוף הארוחה , עשו עצמם כל החברים כאילו כלום. חשתי את המתח באוויר למרות שלא ראיתי ולא שמעתי את הציקצוקים , ידעתי שהם מתלחשים ומסבירים זה לזה ש"הגבוה הוא האח שלה של הצרפתיה שמתה בפסח. כן זה האח , ונכון  שהוא בכלל לא דומה לה?… גבוה ורזה כל כך…"

נשמתי לרווחה את אויר הלילה . בחדר אבא הירצה לפייר על שיטת חקלאות המחזורית ברוסיה לפי מה שכתוב בספר העבה שהחזיק ביד ושהיהודים כבר כתבו על זה קודם לפני אלפיים שנה. ופייר  הסכים.

למחרת הוא עבד במטע של המשק. מיד כשבא ביקש מאבא שיסדרו אותו לעבודה. לשם כך הביא את הנעליים הגבוהות ואת סרבל העבודה .אבא השאיל לו את כובע הטמבל.

כשנפגשנו בערב למחרת , היו פניו וצווארו אדומים ושפתיו סדוקות מיובש. אבא נתן לו משחת וזלין בשביל שימרח על הכוויות . פייר ביקש ממני שאתרגם לו מלים ששמע  במהלך העבודה ורשם בפנקס .אבא הסתכל עלינו משועשע מעל משקפי הקריאה , "הצרפתית שלך חמיק עילגת , היא נשארה שפה דלה של ילד בגן "

"בסדר אז מה . העיקר שהוא מבין אותי! לא?"

הוא חזר לעיין בעיתון דבר ואמר לי כאילו שהוא מקריא לי משם משהו.

"שים לב שהוא כותב הפוך"

"מה?" שאלתי בצרפתית כי זכרתי שאמא לימדה אותי שלא נימוסי לדבר בשפה זרה ליד אנשים שלא מבינים.  אבא הוריד את העיתון ואמר לפייר משהו שלא הבנתי באנגלית . שניהם גיחכו ופייר סימן לי להתקרב אליו. הוא הראה לי את הפנקס  ושאל אם אני יכול לקרוא מה שכתוב בו.

"אני לא יודע לקרוא בצרפתית " התנצלתי.

"הוא רוצה להראות לך שהוא כותב את המילים הצרפתיות מימין לשמאל במקום משמאל לימין"

פייר חייך נבוך והסביר לאבא שוב משהו שלא הבנתי.

"כבר מילדות הוא כותב את המלים מהסוף להתחלה זה הפך אצלו כבר להרגל " הסביר אבא.

"אבל למה ?"

"זה מן שיגעון כזה" פסק , נאנח וחזר לעיתון.

" משיגה .משיגה"  צהל פייר וסימן באצבע על רקתו .

בשבת  הייתה לאבא  תורנות מטבח. ליוויתי את פייר לארוחת הבוקר בחדר אוכל הגדול.

כשיצאנו מחדר האוכל הציע פייר שנטייל על הכרמל. אמר שאמא כתבה לו הרבה על הטיולים שלה בהר . הוציא מהתרמיל הגדול מימייה  ומילה אותה מים . הוציא גם משקפת  וספר .

"למה צריך ספר כשמטיילים?" שאלתי אותו .

הוא חייך ומשך בכתפיו בעודו אורז את חפציו בתרמיל גב קטן. רצה שנעלה לפסגת ההר כדי להשקיף על הנוף.  הצבעתי לכוון "הכתר" . ביקש שאחפש במילון שאבא השאיל לו את המילה כתר. סמנתי לו בשתי ידיי כתר על הראש והבין.

טיפסנו . הטיפוס  היה קשה. היה חם, המעלה  תלול ורגלינו שקעו באבני החצץ . לבסוף כשהגענו מותשים לפסגה התיישבנו לנוח. פייר  הציע לי לשתות מהמימייה  אך סירבתי. הסברתי לו שחשוב לתרגל "משמעת מים"  הוא לא הבין הצביע עלי ושאל בצרפתית "גם אתה  קצת משיגה?"

לא מצאתי במילון – "משמעת מים".

השקפנו במשקפת שלו על העמק.  הוא שאל בזמן שהשקיף לים "איזה ספרים אתה  אוהב?"

" את רובינזון קרוזו, ואת  שמונים מייל מתחת למים… ואת חסמבה…"

"בבקשה?  סליחה? לא הבבנתי , הסמבה ? מי כתב את זה?"

" לא חשוב ", מיהרתי לטשטש ,כי איך יכולתי לתאר לו את חסמבה?

  הוא הוציא מהתרמיל את הספר והכריז:"זה גוליבר !".

בחנתי את העטיפה ולא היה עליה ציור של הגמדים או של גוליבר. הספר היה עבה ולא בעברית.

"זה לא הספר המקוצר בשביל ילדים. זה הגוליבר שנכתב באנגלית כמו לילדים אבל למבוגרים"

הוא התחיל לדפדף ולהקריא לי מתוך הספר.ראיתי בין השורות כתב יד שנכתב בעיפרון. היו שם קוים וחיצים שמאד הפתיעו אותי , כי אימא ואבא אסרו עלי באיסור חמור לצייר או לקשקש בספרים.

בזמן שהקריא השקפתי על העמק. הוא הסביר ותרגם מאנגלית לצרפתית והצלחתי להבין שמה שכתוב שם זה משהו אחר ממה שכולם חושבים. שהגמדים הם לא סתם קטנים, ושבשמות שלהם יש משהו סודי .

הנהנתי בראשי כי התביישתי להודות שאני לא כל כך מבין. הוא שלף עיפרון וכתב כמה מילים על מעגל שצייר בפנקס. אחר כך כתב שמות מהסוף להתחלה  והראה  שהם מופעים בספר בשמות ההפוכים. והסביר שהכוונה לאנשים חשובים שהיו בשלטון באנגליה בתקופת המלכה אליזבט.שאל שוב אם הבנתי וסימנתי לו שכן . למרות  שעל המלכה אליזבט  לא  שמעתי מעולם לפני כן.גם לא על ביירון.

 "אז אתה מבין? אתה מבין?" שאל כשחיוך של אושר  על פניו. "כן בטח" השבתי . הוא המשיך והסביר לי כשהוא משמיט אותיות ומצרף למקום אחר בספר וציפה לתגובתי.

כשירדנו במורד "שביל המשוגעים" תוך כדי גלישה על הישבן ודרדור חצץ. הדגמתי לפייר איך אנחנו אוהבים לצווח בעת הגלישה.כדי שההר הקרח שממול יענה לנו בהד.  הוא ניסה :  "יו  הו .. יו…הו"             וההר לא התבלבל וענה לו במבטא צרפתי. אחרי שחצינו למטה את הוואדי והלכנו על השביל שמתחת להר הקרח הוא עצר פתאום.

"שמע נרמי  , זה עוד לא גמור, מה שהסברתי לך על גוליבר. אתה מבין? יש לי עוד הרבה עבודה בזה  .אז לא כדאי שנדבר על זה עם אנשים אחרים. זה צריך להישאר סוד רק שלנו במשפחה"

"לא! בודאי שלא , זאת אומרת כן, זה  סוד " הבטתי למעלה ולראשונה שמתי לב שעיניו כחולות יותר משלי.

"אתה מכיר את עצבונית החורש שכולם חושבים שהעלים שלה הם סתם עלים , אבל אלה הענפים שלה?"שאלתי בדעתנות

 משכתי בידו כדי שיקרב למטפס שהסתרג על ענפי האלון והראיתי לו את הפרי – כדור אדום זעיר שכאילו הודבק על העלה  שצורתו צורת  לב מצויר בירוק.

הוא בחן מקרוב את עצבונית החורש ומלמל : "עצ..בו..נית ה..חו..ר…ש" … ניסה להיזכר במשהו?  גרד מאחורי אוזנו הימנית "כן זה מאד מוזר …מאד מוזר  , ידוע לך במקרה השם הלטיני ? "

כמה שבועות אחרי שחזר לצרפת קבלנו ממנו מכתב ארוך  . אבא הקריא ותירגם לי את כל ההסברים שמצא פייר בספרי הבוטניקה בקשר לתכונות המופלאות של עצבונית החורש. בתחתית העמוד האחרון צירף פייר שתי מילים בעברית מעוגלת

"שרוחה תינובצע "

"רצה להרשים אותנו בכתיבה בעברית והתבלבל "  הכריז אבא .                                               

" לא נכון" מיהרתי לתקן . "הוא כתב כאן את השם המלא של העצבונית. עצבונית החורש, אבל הפוך"

שנים אחר כך , אחרי שנפטר בביתו  הקטן שבהרי הפירנאים , מצאו שם בני הדודים שלי מזוודות מלאות בניירת. הכול בכתב צפוף  ומוצפן.  היה זה המחקר של פייר שנמשך עשרות שנים בנסיון לפצח את הקודים החבויים בגוליבר.

"ומה עשיתם איתם?" שאלתי את בני הדודים כשנפגשנו בצרפת.

"מה יכולנו לעשות ?" משכו כתפיים

" אף אחד לא התעניין בזה, אתה מבין?  אז מה  יכולנו לעשות? כל כך הרבה  ניירות והבית כל כך קטן,  אתה מבין? אז זרקנו אותם…כי באמת, מה כבר יכולנו לעשות בזה?"

 

ועוד על פייר: – עם פלישת הגרמנים לצרפת במלחמת העולם השנייה, הוא נמלט לאנגליה. הבריטים גילו את השיגעון שלו לקודים וצירפו אותו לצוות שעמל על פיצוח קוד ההצפנה של תשדורות הצבא הגרמני. כשנפגשתי איתו בפריז בהיותי בשליחות חיל הים בשרבורג  שבצרפת (1967) שאלתי אותו על כך. הוא התחיל להסביר לי על  גבי מפית  של בית הקפה  את  המשימה שהוטלה עליו במאמץ הפענוח. כבר אז  מראה נוסחאות מרובות מספרים גרמו לי לסחרחורות. ישבתי לידו  בעיניים עצומות ורק הנהנתי בראש ופלטתי מדי פעם , "כן…כן… אני מבין…אני מבין…"נזכרתי בטיול שלנו לכתר,  שגם אז לא הבנתי  כלום כשהסביר לי על גוליבר ושגם אז הוא לא הבחין שאני מעמיד פנים.

אולי הסופר סוויפט(שפייר טען שלמעשה היה לורד ביירון בכבודו ובעצמו) , התעלם מהעובדה שאוהבי ספרות לא  נמשכים בדרך כלל לפענוח קודים מורכבים ושאלה שאוהבים מתמטיקה לא נמשכים לספרות תמימה… אבל דבר אחד בטוח. שעל גמדים כמוני וכמו הבני דודים שלי?…על גמדים כמונו.. הוא כלל לא חשב  .

  

פורסם בקטגוריה יגור, משפחה, סיפור קצר | כתיבת תגובה